"הרופאים הרימו ידיים": הרופא שהביט למנש בעיניים - והנס שקרה

כשנכנסים לביתם של יובל לוי ומנש קמינר בבאר שבע, קשה להאמין שהזוג שיושב היום על הספה, מוקף בתמונות משפחתיות, עבר לפני שמונה שנים את אחת הטלטלות הקשות שאפשר לדמיין. על הקירות תלויות תמונות מהחתונה שלהם, לצד תמונות של בנם יהלי. אבל מאחורי המשפחה שבנו מחדש מסתתר סיפור של כאב עצום, שיקום ארוך ואהבה שלא נשברה גם ברגעים שבהם הכול סביבם התרסק. 

זה קרה בלילה שבין 17 ל-18 בנובמבר 2017. יובל ומנש, אז זוג צעיר בתחילת הדרך, יצאו עם חברים למרכז הארץ. בסיום הערב יצאו לנסיעה חזרה לבאר שבע. "הייתה אווירה טובה, מוזיקה, צחוקים בדרך", הם משחזרים. אבל סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר, כשהרכב שבו נסעו התקרב לצומת להבים-רהט, רכב אחר הגיע מהצד השמאלי של הצומת ופגע בהם בעוצמה.

יובל ומנש ישבו במושב האחורי בזמן הנסיעה - והתוצאה הייתה קשה מאוד. יובל נפצעה במצב קשה ושברה 13 חוליות, ומנש הוגדר במצב אנוש ולא יציב, פגיעה שתשנה את חייו לחלוטין. "אני זוכרת שהתעוררתי בדרך", סיפרה יובל, "הורדתי את המשקפיים, שמתי את הראש על מנש, ואז כמה דקות אחר כך כבר הייתה התאונה. "מאז יש לי פלאשבקים, אמבולנס, אספלט". גם בתוך הכאוס היא זוכרת רגע אחד חד וברור. "אמרתי להם אל תטפלו בי, תטפלו במנש. הוא הלב שלי".

בזמן שמנש נאבק על חייו בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם במשך כמעט חודש, יובל התעוררה יום לאחר התאונה במחלקה הכירורגית, מטושטשת מתרופות ומבלי להבין באמת מה קרה. "לא ידעתי איפה מנש ולא הבנתי מה מצבו", היא סיפרה. "המשפחה ניסתה להסתיר ממני כמה הוא פצוע קשה". אלא שאחרי כמה ימים, בת דודה שלה החליטה שהיא לא יכולה להמשיך לשמור ממנה את האמת. "היא לקחה אותי לשירותים בבית החולים ואמרה לי: 'יובל, מנש במצב מאוד קשה. מדברים על זה שאולי הוא לא ישרוד'. במילים האלה. אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים".

זמן קצר לאחר מכן ירדה יובל בפעם הראשונה למחלקת טיפול נמרץ לראות אותו. "הוא שכב שם עם כל כך הרבה צינורות ומכשירים. זה היה שוק. הוא נראה בדיוק אותו מנש, אבל מחובר למכונות. לא הבנתי איך זה קרה דווקא לנו". במשך שנים, היא מספרת, ליוותה אותה השאלה למה דווקא מנש נפגע בצורה כל כך קשה. "מבחינתי הוא האדם הכי טוב בעולם. הכי עדין, הכי חברותי, כזה שתמיד עוזר לכולם. היה לי קשה להבין איך דווקא לו זה קרה".

"נשארתי בודד"

מנש עצמו כלל לא זוכר את רגע התאונה. "איבדתי הכרה", הוא מספר. "לא הבנתי למה אני בבית חולים, למה אני מחובר לצינורות, למה אני לא מצליח לקום. רק אחרי חודשים התחלתי להבין שאני פצוע קשה". בעקבות פגיעת הראש שעבר, הוא נאלץ ללמוד מחדש כמעט כל פעולה בסיסית. בבית לוינשטיין, לשם הועבר לאחר שהתייצב מצבו, החל מסע שיקום ארוך ומטלטל. "זה היה כמו לקבל תינוק מחדש בגוף של מבוגר", תיארה יובל. "הוא לא ידע לדבר, לאכול או להתלבש לבד. הוא היה מערבב רוסית, עברית ואנגלית במשפט אחד, ואף אחד לא הצליח להבין אותו. מבחוץ ראו את אותו מנש, אבל האדם שהכרנו כבר לא באמת היה שם".

לדבריה, המשפחה כולה התקשתה להבין מהי באמת פגיעת ראש. "זה לא גבס שאפשר לראות. אלו פגיעות קוגניטיביות. של זיכרון, של הבנה, של תקשורת. אנשים רואים אדם שנראה רגיל, אבל לא מבינים כמה הוא מתמודד בפנים". גם היום, שנים אחרי, מנש מתמודד עם אפזיה וקשיים קוגניטיביים שמלווים אותו בחיי היומיום. "לפעמים יש לי מה להגיד בשיחה", הוא סיפר, "אבל עד שאני מצליח לארגן את המילים, כבר עברו נושא. אני מרגיש שאני נשאר מאחור".

למרות שגם היא עצמה הייתה בעיצומו של שיקום מורכב, יובל לא עזבה אותו לרגע. עם צווארון רפואי ושברים בגופה, היא נסעה מדי יום מבאר שבע לבית לוינשטיין רק כדי להיות לידו. "עמדתי באוטובוס עם מזוודה, בקושי מצליחה לעמוד, ומתביישת לשבת במקום של הנכים למרות שהייתי עם מאה אחוז נכות", היא נזכרת. "הרגשתי שאני האדם היחיד בעולם שיכול לעזור לו. אני מכירה אותו הכי טוב, יודעת איך לדבר אליו ואיך לגרום לו להילחם".

מנש, לעומת זאת, היה בטוח שהיא תעזוב אותו. "היא הייתה בת 22, רק השתחררה מהצבא והתחילה את החיים שלה. אמרתי לעצמי: מה היא צריכה מישהו גוסס ופגוע כמוני?". אבל יובל בכלל לא ראתה אפשרות אחרת. "מבחינתי לוותר לא היה אופציה. מהרגע שזה קרה הייתה לי תחושה חזקה שבסוף הכול יסתדר. הפכתי להיות עמוד התווך של כולם, כי כל הזמן האמנתי שיהיה בסדר".

מנש מודה שהנוכחות שלה הייתה הדבר שהחזיק אותו בשיקום. "חלק גדול מאוד מהשיקום שלי זה הדרייב שקיבלתי מיובל", הוא סיפר. "כל הזמן היא אמרה לי שיהיה טוב ושאני אצליח להשתקם. אחרי כל ניתוח הייתי פוקח עיניים ושואל: ‘איפה יובל?’". לצד רגעי התקווה היו גם רגעים קשים של חוסר אונים. "הכי קשה היה להבין שאין לי שליטה", הוא סיפר. "הגוף שלי שלם, אבל אני לא יכול לעמוד, לא לדבר כמו שצריך ולא לעשות דברים לבד".

גם הרופאים לא תמיד האמינו שיצליח להשתקם. "אמרו שאין לו סיכוי", סיפרה יובל. "חשבו שהוא יהיה סיעודי כל החיים". מנש זוכר היטב את הרגע שבו אחד הרופאים אמר לו: "אתה לעולם לא תחזור להיות מי שהיית". "זה היה שוק", הוא אמר. "אבל היום אני גאה בעצמי. אני אולי לא אותו מנש שהיה פעם, אבל החזרתי לעצמי הרבה מאוד".

הנהג הפוגע לא נתפס

השיקום הארוך שינה גם את חייו החברתיים. "לפני התאונה הייתי מאוד מקובל", סיפר. "הכוכב של החברים. הייתי עושה הכול בשביל האנשים שאני אוהב. אבל בזמן שאני הייתי בשיקום, החיים של כולם המשיכו. הם התקדמו, התחתנו, הביאו ילדים, ואני רק ניסיתי ללמוד מחדש איך לחיות". התחושה הזאת, לדבריו, מלווה אותו עד היום. "אני מוצא את עצמי הרבה פעמים לבד".

גם המאבק המשפטי סביב התאונה נותר פצע פתוח. למרות שתיעוד התאונה קיים והרכב הפוגע נמצא בזירה, התיק נסגר מחוסר ראיות. "מי שפגע בנו עבר באדום, ברח מהמקום והשאיר את הרכב שם", סיפרה יובל. "הכול היה מצולם, ועדיין אמרו שלא מצליחים למצוא את הנהג. זה כעס שמלווה אותנו עד היום".

אבל לצד כל הכאב, השנים האחרונות הביאו איתן גם רגעים שהם לא האמינו שיגיעו. אחרי שנים של טיפולים ושיקום, מנש כרע ברך במהלך טיול באמסטרדם והציע ליובל נישואים. "רציתי שנהיה רק אני והיא", הוא סיפר. "אמרתי לה שהיא מיוחדת, שהיא יהלום". מאז הם כבר הספיקו להתחתן, להפוך להורים לבנם יהלי, ובקרוב תצטרף למשפחה גם תינוקת נוספת.

"כשהתחלנו לצאת היה ברור לנו שאנחנו רוצים להתחתן ולהביא ילדים", סיפרה יובל. "אבל התאונה עצרה את כל החלומות. במשך שנים רק ניסינו לשרוד". לדבריה, המעבר מהישרדות לחיים אמיתיים לקח זמן. "לקח לנו שנים להצליח לחזור לחלום. זה ניצחון בשבילנו. אחרי שנים שכל מה שהיה חשוב לנו זה רק לשרוד, יש לנו בית, ילד ועוד תינוקת בדרך".

גם היום, הם מודים, הזוגיות עדיין דורשת עבודה יומיומית. לאחרונה החלו ללכת לטיפול זוגי פעם בשבוע. "התקשורת עם פגועי ראש היא מאוד קשה", הסבירה יובל. "הרגשנו שאנחנו צריכים עזרה כדי להתמודד עם כל השינויים שעברנו". ובכל זאת, למרות כל מה שעברו, הם עדיין בוחרים אחד בשנייה בכל יום מחדש. "אנחנו פשוט מודים על מה שיש", היא אומרת ומביטה במנש. "כי היו רגעים שבכלל לא ידענו אם נגיע עד לכאן".