המדע קובע: האם חברות "אפלטונית" בין נשים לגברים אפשרית?

"בואי נישאר חברים" – המשפט הזה הפך לבדיחה תרבותית, אבל מאחוריו מסתתרת שאלה רצינית שמעסיקה פסיכולוגים וסוציולוגים כבר עשרות שנים: האם גברים ונשים באמת יכולים לקיים חברות אפלטונית אמיתית, נטולת מתח רומנטי או מיני?

הפער בין החברים לחברות

המחקר המשפיע ביותר בתחום פורסם ב-Journal of Social and Personal Relationships ב-2012. החוקרת אפריל בְּלֶסְקֶה-רֶצֶ'ק מאוניברסיטת ויסקונסין-אוֹ קלייר וצוותה גייסו 88 זוגות של חברים – גבר ואישה בכל זוג – וראיינו כל אחד מהם בנפרד, תוך הבטחת סודיות מוחלטת.

התוצאות חשפו פער מטריד: הגברים דיווחו על משיכה רומנטית או מינית לחברות שלהם בשיעורים גבוהים משמעותית מהנשים. יתרה מזאת, הגברים נטו להניח שהחברה מרגישה משיכה דומה אליהם – הנחה שברוב המקרים התבררה כשגויה. הנשים, מצדן, חוו פחות משיכה והניחו שהחבר חולק את התפיסה האפלטונית שלהן.

מחקר המשך של אותה חוקרת, שפורסם ב-Evolutionary Psychological Science ב-2016, בחן את העלויות והתועלות של חברויות בין-מיניות. נשים דיווחו שהבעיה העיקרית שלהן היא תשומת לב רומנטית לא רצויה מצד החבר, בעוד גברים התלוננו על תסכול שנבע מתחושה שהם רוצים יותר ממה שהחברוּת מציעה אך החברה לא נענית להם.

במילים אחרות: גברים ונשים רבים נמצאים באותה חברות, אבל חווים אותה אחרת לגמרי.

למה זה קורה?

הפסיכולוגיה האבולוציונית, מציעה הסבר אחד: לפי גישה זו, שבה נוקט החוקר דייויד בּוּס שגם שיתף פעולה עם בלסקה-רצ’ק בעבר, גברים התפתחו לזהות ולרדוף הזדמנויות רומנטיות פוטנציאליות, כי הסיכון ב"פספוס" היה גבוה מבחינה רבייתית. נשים, לעומת זאת, נשאו בעלויות גבוהות יותר של בחירה שגויה בבן זוג, ולכן פיתחו גישה זהירה יותר.

אבל לא כולם מקבלים את ההסבר הביולוגי. חוקרים אחרים מצביעים על גורמים תרבותיים: גברים מחונכים לראות נשים דרך עדשה רומנטית, בעוד נשים מעודדות לפתח קשרים רגשיים עמוקים ללא הקשר מיני. התקשורת והקולנוע מחזקים את הנרטיב שחברות בין המינים היא תמיד "משהו יותר" שמחכה לקרות.

התמונה המורכבת

מחקרים אחרים הראו שהתמונה מורכבת יותר מ"גברים רוצים, נשים לא". מחקר של מייקל מונסור מ-2002, שזכה לעדכן ב-2015, בחן חברויות בין-מיניות ותיקות ומצא שרובן מתנהלות ללא מתח רומנטי משמעותי. המפתח, כך נראה, הוא זמן ויציבות: חברויות שעברו את "מבחן השנים" נוטות להתייצב על בסיס אפלטוני.

גם מעמד זוגי משחק תפקיד מכריע. כשאחד הצדדים או שניהם נמצאים בזוגיות מחויבת, רמות המשיכה המדווחות יורדות משמעותית. נראה שהמוח האנושי מסוגל "לכבות" משיכה כשהיא לא רלוונטית – לפחות במידה מסוימת.

אז האם זה אפשרי?

התשובה המדעית היא: כן, אבל עם סייגים; חברות אפלטונית בין המינים אפשרית בהחלט, ורבים מקיימים אותה בהצלחה לאורך שנים. אולם, המחקר מלמד שחברויות כאלו לעיתים קרובות אינן סימטריות – מה שנראה לאחד כחברות טהורה עשוי להרגיש לשני כהזדמנות רומנטית לא ממומשת.

המודעות לפער הזה היא אולי הצעד הראשון. שיחה כנה על ציפיות וגבולות יכולה למנוע אי-הבנות, ולאפשר לחברות בין-מינית לשגשג – בין אם היא נשארת אפלטונית, מתפתחת לרומנטיקה, או מסתיימת בעקבות חוסר התאמה.