סדרות טלוויזיה מכרו לנו כבר שנים את הפנטזיה של "האמא המגניבה". את יודעת מי זאת - זו לא האמא שנוזפת או מטיפה, אלא החברה הכי טובה שלך: היא תייעץ לך על בנים, תרכל איתך על כולם, ובכלל תתנהג יותר כמו שותפה לדירה מאשר דמות סמכותית. סדרות כמו "בנות גילמור" או "ג'ני וג'ורג'יה" הפכו את הטיפוס הזה לאייקוני.
על המסך זה אולי נראה חמוד, אבל במציאות? זה בדרך כלל אומר שיש פה ילדה שנושאת על הכתפיים אחריות של מבוגרים, משהו שאף ילד לא צריך לעבור.
בעולם הפסיכולוגיה קוראים לזה "פרנטיפיקציה" - במילים פשוטות, זה כשהתפקידים מתהפכים והילד/ה נאלצים לשחק תפקיד של מבוגר מגיל צעיר מדי. לפעמים זה נראה כמו להיות הפסיכולוגית של אמא, המעודדת שלה, או זו שמרגיעה את הסערות במשפחה. פעמים אחרות זה ממש מעשי - ילדה שמשלמת חשבונות או מסדרת חובות.
"הרבה אנשים רואים את זה בטלוויזיה ומשתוקקים שאמא שלהם תהיה 'יותר מגניבה'", אומרת ד"ר דרה וינלי, פסיכותרפיסטית משיקגו, לאתר SELF. "אבל האמת? פסיכולוגים מזהירים שזה ממש לא משהו לקנא בו. זה מערך לא בריא שבו הילדים משלמים את המחיר".
אז מה זה בדיוק הפרנטיפיקציה?
רגע, זה לא אומר שאסור לך להיות קרובה לאמא שלך. "זה לא רק לחלוק בגדים, להתלבש אותו דבר או לצאת למניקור ביחד", מסבירה ד"ר רובין קוסלוביץ, פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר Post-Traumatic Parenting. "הנקודה היא כשהילד מתחיל לשרת את הצרכים של ההורה".
במקרים קיצוניים זה בולט - ילדה שבעצם מנהלת את הבית כי יש לה הורה שנעדר פיזית או רגשית. אבל זה יכול להיות גם הרבה יותר עדין: אולי את מרגישה אחראית לעודד את אמא אחרי ריב, או שאת "תקועה" בעיר שגדלת בה כי אבא "צריך" אותך בקרבת מקום.
והנה הדבר - זה בדרך כלל לא קורה בזדון, מציינת ד"ר וינלי. זה יותר עניין של גבולות מטושטשים. תחשבו על לורליי גילמור או ג'ורג'יה מילר: אמהות צעירות שבגלל הילדות המורכבת שלהן, מפצות יתר על המידה ומתיידדות עם הבת המתבגרת במקום להורות לה. ויש גם משפחות שבהן זה פחות בחירה ויותר הישרדות - כשאין מבוגר אמיתי בתמונה, מישהו חייב לקחת אחריות.
אז כן, ילדים כאלה נראים "בוגרים לגילם", אבל ד"ר וינלי מזהירה: "הבגרות הזו מסתירה נזק אמיתי". מחקרים מראים שהם מפתחים חרדות, אשמה ובלבול לגבי גבולות. ומעבר לזה - הבריאות הנפשית שלהם סובלת כי הם מוותרים על דברים שכל ילד צריך: חברויות, תחביבים, החופש פשוט לטעות וללמוד. כל האנרגיה שלהם הולכת על נשיאת המטען הרגשי של מישהו אחר.
איך יוצאים מהמעגל הזה?
קודם כל, חשוב להבהיר: זה נהדר להיות קרובה למשפחה. להחליף סודות, לצחוק ביחד, להתייעץ בענייני לב - אלה דברים יפים.
"קרבה, אפילו תחושה של ידידות - זה בסדר גמור", אומרת ד"ר קוסלוביץ. אבל צריך לזכור שזה לא אמור להיות שיווין מלא. אם הבת שלך משתפת אותך בפרידה קשה, זה לא אומר שאת צריכה בתגובה לפרוק עליה על מערכת היחסים שלך עם אביה. הרבה משפחות מפספסות את הגבול הזה - ולכן ההורה צריך להיות מודע לשמור עליו.
במילים אחרות: כהורה, את יכולה לספר שהיה לך יום קשה. אבל זה משהו אחר לגמרי מלהסתמך על הילד שלך כמקור הנחמה העיקרי או לצפות ממנו להרגיע אותך רגשית.
אם את מוצאת את עצמך בתפקיד הזה, כזו שמפשרת בין ההורים, מוותרת על החיים שלך בשביל משפחה, שני המומחים אומרים שחשוב להזכיר לעצמך: זה לא התפקיד שלך. ואם הדפוסים האלה נשמעים לך מוכרים, מטפל מקצועי יכול ממש לעזור.
בסוף, מערכת יחסים בריאה בין הורה לילד לא אומרת לוותר על הקרבה או על הכיף. זה אומר להבין שאינטימיות לא צריכה לבוא על חשבון הילדות. ילדים צריכים להישאר ילדים, והורים צריכים להיות ההורים - גם אם בסוף יוצא סיטקום פחות מרגש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
