סוד פסיכולוגי: למה אנחנו אוהבים פרידות של מפורסמים?

הבוקר (רביעי) פורסם כיגל רובין ומודי צפורי נפרדיםסופית, לאחר שבשנים האחרונות חזרו ונפרדו מספר פעמים. בתחילת השבוע, פורסמה גםהפרידה של מיה דגןובן זוגה ערן פפר, לאחר 15 שנים של זוגיות.

בשנים האחרונות, חל שינוי מעניין בתגובת הציבור לפרידות של סלבריטאים. במקום להתאבל על סוף הרומן, הציבור נוטה יותר ויותר לחגוג ולעודד נשים מפורסמות שנפרדות מבני הזוג שלהן, במיוחד כשמדובר בגברים מבוגרים יותר או כאלה שנתפסים כ"לא ראויים".

לפני עשור, בימי הזוהר של המונח "Couple Goals" (מטרה זוגית), נדמה היה שכמעט כל זוג סלבריטאים היה מושלם, וכל פרידה מפורסמת הייתה אישור שהאהבה שוב מתה. היום, בעידן ציני וביקורתי יותר, אנחנו מתייחסים לחיי האהבה של כוכבים בספקנות רבה יותר.

קחו את הביקורת שמופנית לקשר של סלינה גומז עם בני בלנקו או את התגובות שקיבל ג'ו אלווין לאחר הפרידה מטיילור סוויפט, שצייר אותו כלא מוצלח ו"לא ראוי" לאקסית המפורסמת שלו. כשאנחנו מעודדים אישה רווקה בזרקורים, האם זה בגלל שאנחנו מאמינים שטוב לה לבד, או בגלל שאנחנו צריכים להאמין שטוב לנו?

קיבל תגובות רעות אחרי הפרידה. טיילור סוויפט וג'ו אלווין // רויטרס

"אנשים נוטים להשליך את חוויות הקשרים שלהם על סלבריטאים", אומר ד"ר גארי בראון, מטפל זוגי בלוס אנג'לס שעובד לעיתים קרובות עם לקוחות מפורסמים לאתר Cosmopolitan. "ההקרנה הזאת יכולה לשמש כמנגנון התמודדות כדי שיוכלו לאמת את אתגרי הקשרים שלהם". בראון מייחס את השינוי לאופן שבו מתקבלות פרידות מפורסמות במדיה החברתית והרצון התרבותי לאותנטיות.

הגישה המוגברת לחיים האישיים של כוכבים (או לפחות התחושה של זה) ברשת גורמת לנו להרגיש קרובים יותר לסלבריטאים. זה מה שגורם לנו להיות יותר להוטים לראות את החיים והערכים שלנו משתקפים בהתנהגות שלהם. המעקב אחרי הסלבריטאים המועדפים עלינו באינסטגרם לצד החברים האמיתיים שלנו גורם לנו לראות (ולשפוט) אותם.

בראון מציין שכנראה יש כאן גם רמה של שמחה לאיד. עבור אלה מאיתנו שחוו כאב לב משלהם, אולי יש תחושת תיקוף בראייה ברורה שאפילו סלבריטאים מושלמים לכאורה אינם חסינים מהכישלונות הרומנטיים שפוקדים אותנו "הרגילים". יש נחמה לראות מישהו אחר - במיוחד מישהו שזוכה להערצה רחבה - סובל באותו אופן שאנחנו סבלנו.

"דמות ציבורית או לא, הם מדממים את אותו צבע דם וחווים כאב פסיכולוגי בדיוק כמונו", אומר בראון. "הם עדיין ראויים לאותה אמפתיה שהיינו אסירי תודה עליה אם זה היה אנחנו".