בעידן שבו אפליקציות היכרויות מציעות אינספור אפשרויות, ומודלים של מערכות יחסים ממשיכים להתפתח, השאלה האם מונוגמיה היא טבעית לאדם הופכת לרלוונטית מתמיד.
אלינה, לונדונית ממוצא רומני, החלה לפקפק במודל הזוגיות המקובל אחרי שהתעמקה בפוליאמוריה - קיום מערכות יחסים אינטימיות מרובות, בידיעת ובהסכמת כל הצדדים. "פשוט רציתי לדעת: למה כחברה אנחנו כל כך דבקים במונוגמיה?" אמרה בריאיון ל-BBC News.
כיום, לאחר שבחרה בזוגיות פוליאמורית, אלינה מתארת התמודדות עם רגשות עזים. "קנאה יכולה להיות קשה מאוד. אבל מבחינתי, זה לרוב נובע מתחושת חוסר כנות. כשאני יודעת שהבן זוג כנה איתי, זה מקל", היא משתפת.
בן זוגה מוסיף: "דווקא הקנאה היא לא הבעיה הכי גדולה. האתגר הוא הזמן והמאמץ שנדרש כדי לנהל כמה מערכות יחסים בריאות - זה יכול להיות מתיש". עם זאת, שניהם סבורים שהמאמץ משתלם. "אין חוקים קבועים מראש. זה מאלץ אותנו לנהל שיחות שלא היינו מנהלים אחרת - וזה חיזק את הקשר שלנו", אומרת אלינה.
גם מבחינה אנתרופולוגית, מונוגמיה אינה כלל אוניברסלי. החוקרת קייטי סטארקוות'ר מאוניברסיטת אילינוי שיקגו תיעדה מעל 50 חברות ברחבי העולם - מנפאל וטיבט ועד אזורים באפריקה ואמריקה - שבהן נהוגה פוליאנדריה, כלומר נשים עם יותר מבעל אחד.
אף שמדובר במנהג נדיר יותר מפוליגיניה (גבר עם מספר נשים), סטארקוות'ר מדגישה שהוא הגיוני בתנאים מסוימים. "אם הבעל העיקרי נעדר תקופות ארוכות או נפטר - כמו שקרה בקרב חלק מהאינדיאנים - היה צורך בתוכנית חלופית", היא מסבירה.
לצד היתרונות הכלכליים, למערכות יחסים לא-מונוגמיות עשויים להיות גם יתרונות גנטיים.
"כשמחלות נפוצות וגורמות לתמותה גבוהה, ילדים עם הרכבים גנטיים מגוונים עשויים לשרוד טוב יותר", מציינת סטארקוות'ר. עם זאת, היא מודה: ניהול קשרים מרובים הוא אתגר משמעותי. "זה קשה גם לגברים וגם לנשים - רגשית, כלכלית וניהולית. לכן מונוגמיה עדיין הנפוצה ביותר סטטיסטית", היא אומרת.
ומה קורה בגוף? ד"ר שרה בלומנטל מאוניברסיטת אמורי חקרה נברני ערבה - מכרסמים קטנים היוצרים קשרי זוגיות ארוכי טווח. היא גילתה שבניגוד לקרוביהם הלא-מונוגמיים, לנברנים אלו יש רמות גבוהות של קולטני אוקסיטוצין - "הורמון האהבה" - באזורי התגמול במוח.
"כשאנחנו חוסמים להם את האוקסיטוצין בניסויים, הם לא יוצרים קשרים ונשארים לבד", היא מספרת. גם אצל בני אדם קיימת מערכת אוקסיטוצין דומה, שמעודדת יצירת קשרים. בהתחלה דופמין יוצר תחושת התרגשות ממשיכה, אבל בהמשך משתנה – אולי זה מסביר למה קשר חדש מרגש גם כשאנחנו מחויבים למישהו אחר.
נקודת המבט האבולוציונית מוסיפה נדבך נוסף. הביולוג האבולוציוני קיט אופי מאוניברסיטת בריסטול מציין כי אסטרטגיות רבייה מגוונות מופיעות גם אצל קופים ובעלי חיים אחרים. "בקרב גורילות, זכר אחד שולט ומזדווג עם מספר נקבות, וכל הצאצאים הם שלו", הוא מסביר ל־BBC News.
אך מודל זה אינו נטול חסרונות: "גורילות זכרים נוהגים להרוג גורים שלא שלהם, כדי לגרום לנקבות לחזור להיות פוריות – אסטרטגיה די מזעזעת".
קופי אדם אחרים, כמו שימפנזים ובונובו, אימצו טקטיקה אחרת: הנקבות מזדווגות עם מספר זכרים וכך מערפלות את זהות האב – ומקטינות את הסיכון לפגיעה בצאצאים. לפי אופי, ייתכן שגם בני האדם פעלו כך בתחילה, בתוך קבוצות עם כמה זכרים וכמה נקבות.
אך לפני כשני מיליון שנה - בעקבות שינויי אקלים - התמונה השתנתה. "כשהסוואנות התרחבו באפריקה, בני האדם נזקקו לקבוצות גדולות כדי לשרוד טורפים. זה גרר התפתחות של מוחות גדולים ותקופת הנקה ארוכה. במצב כזה, קשה יותר לבלבל את האבהות - והנשים נזקקו לעזרה מגבר אחד בגידול הילדים", הוא מסביר. כך, לפי אופי, נוצרה חד-זוגיות. לא כי הייתה טובה יותר, אלא כי הייתה הפתרון ההגיוני היחיד.
"גידול תינוק עם מוח גדול מצריך השקעה עצומה - יותר ממה שאם אחת יכולה לתת", הוא מדגיש, אך גם מצנן את הרומנטיקה: "יש מינים שנשארים עם אותו בן זוג לכל החיים - ולא בוגדים - אבל הם די נדירים".
לסיכום, נראה שהתשובה לשאלה "האם בני אדם מונוגמיים מטבעם?" מורכבת. יש עדויות שתומכות בשני הצדדים. "בני אדם התפתחו להיות גמישים – גם ביחסים וגם בנישואים. אנחנו חיים בכל סוג של סביבה על פני כדור הארץ, וזה הודות ליכולת ההתאמה שלנו", מסבירה סטארקוות'ר.
עבור חלק מהאנשים, מונוגמיה היא דרך ברורה ובטוחה לאהבה. עבור אחרים – דווקא חופש רגשי וגמישות הם המפתח לחיים זוגיים מספקים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו