הנס שקרה לי באמצע שיחת הגירושין

בחודש אדר לפני שנתיים החלטנולהתגרש. אני ישבתי על הספה בסלון והוא נשען על שולחן המטבח ממולי. במטרים שביננו עמדו מילים קשות וכואבות, כל אחת מהן הייתה כמו סיכה שניפצה בלון מלא חלומות. בשיאה של השיחה הזו, כנראה הקשה בחיי, צלצל פתאום הטלפון. על הצג הופיע מתי טוכפלד, עיתונאי "ישראל היום" ונשמה גדולה.

מתי נהג לצלצל רק בענייני עבודה דחופים. לפעמים כשצריך לבקש תגובה לכתבה שמגיעה רגע לפני שהעיתון יורד לדפוס. פספסת את השיחה - פספסת את זכות הדיבור. כיוון שכיהנתי אז כדוברת השרה רגב, לא יכולתי להרשות לעצמי שלא לענות לשיחה הזו. העבודה קדמה לכל.

מתי לא שאל לשלומי, שום סמול טוק, כלום. הוא פצח מיד במונולוג עלחשיבות השמחה בחודש אדרובמשך דקות ארוכות נאם על "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד".

המומה מהאירוניה הקשבתי קשב רב. לא בכיתי עד לאותו הרגע, אבל שם הדמעות כבר זלגו מעצמן. האיש מבקש ממני לשמוח ברגע הכי עצוב בעולם. מתי המשיך לצטט לי כל העת מהמקורות, ובסוף חידד שכדי לשמוח באמת - מומלץ לרקוד, "ואם לא מזדמן לעשות זאת בחברת אנשים, אז גם לבד בבית זה טוב".

לא היה לו מושג שבצד השני נופלים השמיים ושהסמרטפון בסכנת קורוזיה ממשית מרוב דמעות. לא היה לו מושג כמה הייתי זקוקה לסנה הבוער הזה, לסימן שיהיה טוב. היה לי ברור שהוא נשלח להציל אותי ושעליי להקשיב לו, כי אין שום היגיון אחר בסיטואציה ההזויה הזו. ניתקתי, גירדתי את עצמי מהספה בסלון, הלכתי לחדר, סגרתי את הדלת, עשיתי כמה תנועות ריקוד וצחקתי מעצמי מאוד.

על מדרגות הרבנות // צילום ארכיון: יהושע יוסף

כשיצאתי מהחדר בעלי אז עמד באותו מקום על שולחן המטבח, הנחתי שהוא תוהה מי גרם לי לבכות כך בשיחה חד-סטרית מוזרה. אני זוכרת שסיפרתי לו אבל לא זוכרת מה ענה. למעשה, לא זוכרת כלום מאותו רגע ואילך. לא זוכרת איך הערב נמשך ואיך הוא נגמר. כנראה כושפתי בסם הרגעה מתוק וטבעי - שמחת חודש אדר.

אל תתבלבלו, מצוות הן ממני והלאה, כל קשר ביני ובין דת מקרי בהחלט. יש לי אפס סבלנות לחירטוטים של רוחניות, אני חילונית ורציונלית על מלא. אני יודעת להסביר איך נברא העולם ומדוע הוא מסתובב, אבל מאז חודש אדר לפני שנתיים אני גם יודעת שנסתרות הן דרכי האל.

אתם עוד פה? קומו, לכו לחדר ותתחילו לרקוד.