העזתי להתחיל עם גבר, וזה מה שקרה

כדי להיות עצמאית יש צורך בקצת חוצפה ובהרבה אומץ, או קצת אומץ והרבה חוצפה, מה שתגידו. בעצם, כשחושבים על זה, בזכות שני אלו הוקמה המדינה שלנו. כן כן, בן-גוריון הוא זה שלחץ ברוב עוזו וחוצפתו, על הנהגת היישוב לקבל את ההחלטה ולהכריז על מדינת ישראל בכל מחיר. קשה לי להאמין שהפחד לא הציף אותו במהלך הדיונים ובעת ההכרזה עצמה, ובכל זאת, איש אמיץ וחצוף היה בן-גוריון ואיזה מזל שכך.

ההורים שלי טוענים שתמיד הייתי עצמאית מדי, אוהבת לעשות הכל לבד, לא משתפת ולא מסתמכת על אף אחד. הם גם טוענים שאני חצופה נורא, יותר משלושת האחים הגברים שלי. אני, הבת היחידה של שושנה ואליהו, עוקפת בחוצפתי את חוצפתם הכוללת של שלושה גברים שמשום מה היא לגיטימית במקרה שלהם.

אולי הם צדקו ההורים שלי, אם בחרתי בקריירה עצמאית. ונחשו מה, גם כאן זה תקף. בתור פרילנסרית, אני נאלצת למצוא בכל פעם מחדש כמויות בלתי נדלות של חוצפה ושל אומץ. לפעמים, אני חייבת לצייר את עצמי בתור X למרות שאני בכלל Y וממש להעמיד פנים עד שהעסקה מתבצעת. תאמינו לי, זה לא קל בתור אחת שמפחדת מהצל של עצמה ובעלת ביטחון עצמי שנמצא נמוך מים המלח. אבל לא הייתי מתקדמת בצעד אחד, אם לא הייתי אומרת ״יאללה, כו****״ ומתעלמת מאותם פחדים.

אני אוהבת לחשוב על עצמי כעצמאית, מי מאיתנו לא. נהניתי מזה כבר אז כשההורים שלי קראו לי ככה ואני נהנית מזה גם היום. לא מסוגלת לחשוב שמישהו אחר קובע לי, לא מסוגלת לחשוב שקיים משהו שאני רוצה ולא יכולה להשיג בכוחות עצמי. יש רק עניין אחד שמשאיר אותי מבולבלת - סוגיית המי-מתחיל-עם-מי בעולם החיזורים.

אי אז במעמקי ההיסטוריה, חינכו אותנו הנשים, לעשות עיניים לגבר ולתת לו לבצע את הצעד הרשמי. מעולם לא הבנתי את זה - אם את רוצה משהו או מישהו, תחתרי אליו, תפעלי לקידום העניין. למי יש סבלנות לקרוץ להוא ולחייך לזה, עד שהוא ייגש ויציע לך משקה? להיות עצמאית זה גם להתחיל עם גברים שאת רוצה. ככה לפחות חשבתי עד לא מזמן, נכון זה דורש קצת אומץ ולפעמים גם חוצפה, אז מה. למה שלא תיצרי את המציאות בעצמך? למה שלא תעלי בפניו את האפשרות, שהי, אולי אתם יכולים להיות סבבה ביחד?! מצד שני, תיזהרי, מסתבר שאת עלולה להיתקל גם בשתיקות, בהרמות גבה וב״את פמיניסטית רצינית אה?!״.

רוצים את הנשים שלנו, עצמאיות לא?! // צילום: GETTY

״מתלבטת אם להזמין אותךָ לשניצלים או לדייט״, כתבתי לא מזמן ליונתן בתוספת אימוג׳ים נבוכים. תוך כדי טיגון השניצלים, מזגתי לעצמי יין, אמרתי "יאללה כו****" ושלחתי לו את ההודעה. יונתן, גבר חדש בסביבה, פירגן לי: ״וואי וואי, כמה אומץ יש לך״, ודחה את ההצעה: ״את מבינה, אף פעם לא חשבתי עלינו כזוג״. ואני, אם רק הייתי פחות מנומסת, הייתי עונה לו: ״אתה מבין יונתן, זה בדיוק העניין, אני יודעת שלא... פשוט חשבתי שאולי תיקח רגע ותחשוב על זה עכשיו. לא ידעתי שאתה שרוי בקיבעון מחשבתי".

נכון, יכולות להיות הרבה סיבות לדחייה של יונתן. יש מצב שהוא בעצמו היה מנומס והסתיר ממני אמת מעליבה יותר. אבל יונתן הוא לא היחיד. הרכילויות הנשיות מספרות שיש גברים שנבהלים לא פעם מבחורה שניגשת, שיש כאלה שמעדיפים מאוד להוביל את העלילה בעצמם.

מבינים, יונתן ושכמותו מבלבלים אותי מאוד. מצד אחד ישנה בהלה. מצד שני, הם בעצמם יוזמים פחות. ובכלל, אנחנו ב-2018 למען השם. אז באמת אני רוצה לדעת, להישאר בתפקיד הפסיבי? לחכות לאביר על הסוס הלבן? או שאולי, אולי אני יכולה לאזור קצת אומץ וקצת חוצפה וליזום. הרי ככה אנחנו רוצים את הנשים שלנו, עצמאיות לא?!