ההכרזה על דניאל יבלונקה למיס יוניברס חושפת הרבה כיעור

יש משהו כמעט אירוני בכך שההכרזה על דניאל יבלונקה כנציגת ישראל למיס יוניברס הצליחה לעורר כל כך הרבה כיעור. עוד לפני שהספיקה לעלות על הבמה הבינלאומית, היא כבר מצאה את עצמה במרכזו של שיח ציבורי שלא הרבה היה בו קשר ליופי, ובוודאי לא לאלגנטיות. הרשתות החברתיות הפכו לזירת שיפוט פתוחה, שבה כל אחד מרגיש מוסמך לקבוע אם היא יפה מספיק, אם היא ראויה לייצג את המדינה ואם מישהו בכלל היה אמור לבחור בה.

בואו לא ניתמם: כשבוחרים אישה לייצג מדינה בתחרות שנקראת תחרות יופי, הציפייה שהיא תהיה יפה אינה מופרכת. אי אפשר להתפלא שאנשים מתייחסים למראה החיצוני של המתמודדות, כאשר הוא חלק בלתי נפרד מההגדרה ההיסטורית של האירוע. אבל כאן בדיוק מתחילה השאלה המעניינת: מי קובע מהו יופי? האם יש נוסחה מוסכמת, מדד אובייקטיבי שאפשר להניח על השולחן ולפיו להחליט מי ראויה לכתר? והאם בכלל זו עדיין התכונה המרכזית שמחפשים אצל הזוכה?

פעם הספיק לדעת לחייך

כדאי להיזכר במה שהיו התחרויות האלה בעבר. במשך שנים הדימוי של מלכת היופי היה ברור למדי: אישה בעלת מראה מרשים, הופעה מוקפדת, הליכה נכונה על המסלול וחיוך שיודע להישאר במקום גם כשהיא נשאלת שאלה שאין לה עליה תשובה. היא הייתה אמורה להיות יפה, ייצוגית, נעימה ובעיקר לא להסתבך יותר מדי.

אם ביקשו ממנה להתייחס לשלום עולמי, היא הייתה צריכה לעשות זאת בכמה משפטים אופטימיים, בלי להיכנס למחלוקות ובלי להסתכן באמירה שעלולה להרגיז מישהו. מלכת יופי לא נדרשה להיות פרשנית מדינית או אשת ציבור. היא הייתה צריכה לייצג אידיאל אסתטי, לדעת לנופף יפה ולחייך. זה, פחות או יותר, הספיק.

אלא שהתחרויות האלה השתנו. היום כבר לא מספיק לדעת ללכת על המסלול בשמלת ערב או להצטלם היטב בבגד ים. המתמודדות נדרשות להציג אישיות, יכולת התבטאות, נוכחות ציבורית, פעילות חברתית ויכולת לייצג את הארגון ואת המדינה שממנה הגיעו. 

על פניו, מדובר בשינוי מבורך. במקום להתמקד רק במראה החיצוני, התחרויות מבקשות להציג נשים עם אג'נדה, קול אישי ויכולת להשפיע. אלא שהשינוי הזה גם הפך אותן למשהו גדול בהרבה מתחרות יופי.

מיס יוניברס ומיס עולם הן כבר מזמן לא רק אירועי בידור. מדובר במותגים בינלאומיים שמושכים חסויות, השקעות, זכויות שידור, קמפיינים וחשיפה תקשורתית. המדינות המשתתפות מבקשות לקבל נראות בינלאומית, והמתמודדות עצמן הופכות לדמויות ציבוריות עם פלטפורמה שיכולה לשמש מטרות חברתיות, מסחריות ולעיתים גם פוליטיות. מאחורי השמלות, האיפור, התסרוקות והכתרים מתקיימת מערכת של אינטרסים, שבה יש חשיבות לא רק למי שעומדת על הבמה, אלא גם למי שמחזיק בכוח לקבל החלטות מאחוריה.

מוכרות חלום, אבל לא תמיד את כל התמונה

וזה בדיוק המקום שבו צריך להפסיק להתייחס לתחרויות האלה כאל חגיגה תמימה של יופי. מדובר בתעשייה לכל דבר: כזו שיודעת למכור חלומות, לייצר אידיאלים, לעצב סטנדרטים ולשווק את עצמה באמצעות מילים כמו העצמה, מנהיגות, ביטחון עצמי והגשמה. היא מציגה לנשים צעירות את האפשרות שהכתר יהיה עבורן כרטיס כניסה לעולם של הזדמנויות, פרסום, קשרים והצלחה. אלא שכמו בכל תעשייה שמוכרת חלומות, כדאי לבדוק גם את האותיות הקטנות.

היופי הוא עדיין מטבע בעל ערך עצום בעולם שלנו. הוא יכול לפתוח דלתות, להעניק תשומת לב, לייצר מעמד ולהפוך אישה למוכרת הרבה מעבר למעגל הקרוב שלה. נערות צעירות נושאות עיניים אל המתמודדות, רואות בהן מודל לחיקוי ומאמינות שהכתר יכול להיות תחילתה של דרך חדשה. הן רואות את שמלות הערב, הצילומים, החסויות, הנסיעות וההזדמנויות שנפתחות בפני הזוכות. הן פחות רואות את המנגנון שמפעיל את העסק הזה, את מאבקי הכוח ואת העובדה שלא תמיד מי שמצטלמת עם הכתר היא גם זו שמחזיקה בכוח האמיתי.

הפער הזה מטריד במיוחד משום שהתעשייה כבר מזמן אינה מסתפקת במכירת יופי. היא מוכרת גם מוסר, ערכים והעצמה נשית. היא רוצה שנאמין שהמתמודדות הן נשים חזקות, עצמאיות, דעתניות ובעלות השפעה, אלא שאז מגיעות הפרשות שמזכירות עד כמה המציאות יכולה להיות שונה מהתמונה המושלמת שמוצגת לציבור. קשה לדבר על העצמה כאשר עולות טענות על הפעלת לחצים, שליטה וניצול. קשה לדבר על שקיפות כאשר מתעוררות שאלות על הליכי הבחירה, וקשה במיוחד לדבר על יופי כאשר ההתנהלות מאחורי הקלעים מעוררת כל כך הרבה סימני שאלה.

כשהכתר הופך לזירת מאבק

מלאני שירז, מלכת היופי של ישראל לשנת 2025, סיפקה לאחרונה דוגמה בולטת לכך. שירז, שייצגה את ישראל במיס יוניברס, יצאה בשורה של האשמות חמורות נגד הנהלת תחרות מיס ישראל והחברה המפיקה אותה. בין היתר, טענה לאיומים, ללחצים כספיים, לניסיון להשתיק אותה ולהליך בחירה מתוכנן מראש של נציגת ישראל לשנת 2026. היא אף טענה כי נדרשה לשאת בהוצאות משמעותיות מכיסה וכי הארגון הפעיל עליה לחץ בנוגע להתבטאויותיה הפומביות. שירז הציגה הקלטות ומסמכים שלטענתה תומכים בדבריה. מארגני התחרות דחו את ההאשמות, טענו כי אינן נכונות ובהמשך פעלו לשלילת סמכויות הייצוג שלה.

ואז, בתוך כל זה, אנחנו אמורים להתרגש מהשאלה אם דניאל יבלונקה יפה מספיק.

גם בחירתה של יבלונקה אינה נטולת הקשר. על רקע המצב הביטחוני לא נערכה השנה תחרות ישראלית במתכונת הרגילה, והארגון החליט למנות אותה לנציגת ישראל למיס יוניברס 2026, לאחר שסיימה במקום השני בתחרות הקודמת. אפשר לשאול אם זו הייתה הדרך הנכונה, אם היה צריך לקיים הליך בחירה אחר ואם ההחלטה התקבלה בשקיפות מספקת. אלה שאלות לגיטימיות לחלוטין. אבל אם רוצים לבקר את הבחירה, כדאי להתחיל בשאלות הנכונות: מי קיבל את ההחלטה, לפי אילו קריטריונים, מה היו החלופות ומדוע לא נערך הליך בחירה רחב יותר? הערות על מבנה הפנים של יבלונקה אינן תחליף לביקורת עניינית.

גם בזירה הבינלאומית לא חסרות דוגמאות לכך שהזוהר של התחרויות מסתיר מציאות פחות מחמיאה. בתחרות מיס יוניברס 2025 התפתח עימות פומבי בין מיס מקסיקו, פטימה בוש, לבין בכיר בהפקה, לאחר שנזף בה מול המצלמות. מתמודדות אחרות יצאו במחאה, ובהמשך התפטרו שני שופטים, שאחד מהם העלה טענות בדבר בחירה מוקדמת של מועמדות לגמר. ארגון מיס יוניברס הכחיש את הטענות לזיוף התוצאות. גם שם, במקום לעסוק רק במתמודדות ובביצועיהן, התחרות מצאה את עצמה מתמודדת עם שאלות על סמכות, שקיפות ואופן ניהול ההליך.

ומה נשאר מכל ההעצמה הזאת?

יש כאן דיסוננס שקשה להתעלם ממנו. מצד אחד, תעשיית היופי מבקשת שנאמין שהיא עוסקת בהעצמת נשים, בהגשמה עצמית, בביטחון וביכולת לפרוץ גבולות. מצד שני, היא ממשיכה להתקיים בתוך עולם שבו מראה חיצוני הוא מוצר, נשים הן מותגים, חשיפה היא מטבע עובר לסוחר והכתר הוא לא פעם נכס מסחרי.

היא מוכרת את אידיאל האישה המושלמת, אבל מי בכלל קבע מהי שלמות? היא מדברת על יופי טבעי ובאותה נשימה מקדמת סטנדרטים אסתטיים שעלולים להפוך נשים רבות למבקרות הקשוחות ביותר של עצמן. היא מבטיחה העצמה, אבל לא תמיד ברור מי באמת מועצמת מהעסק הזה ומי בעיקר מרוויחה ממנו.

אולי הגיע הזמן להפסיק להסתנוור מהכתרים ולשאול מה באמת קורה מאחוריהם. לא כל תחרות יופי היא בהכרח תחרות מושחתת, ולא כל מי שעומדת בראשה פועלת מתוך אינטרסים פסולים. אבל דווקא משום שהתחרויות האלה מבקשות למכור לנו היום הרבה יותר מיופי, הן צריכות לעמוד בסטנדרטים גבוהים יותר של שקיפות, הגינות ואחריות.

כי בסופו של דבר, אם תחרות יופי רוצה לדבר איתנו על העצמה נשית, היא צריכה להוכיח שהיא יודעת לקיים אותה גם מחוץ לבמה. ושום כתר, נוצץ ככל שיהיה, לא יכול להסתיר את מה שקורה מאחוריו.