החיים עצמם: תצוגת הגמר של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר

רגע לפני שהדוגמניות עלו למסלול, אחד הנואמים ציין בהומור כי תצוגת הגמר של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר נערכה השנה הרחק מהבועה התל אביבית. ואכן, אתמול בצהרי היום האורחים נדרשו לכוון את אפליקציית הניווט למוזיאון קמפוס הפניקס בראשון לציון - יעד מעט פחות צפוי מערב אופנה בהיכל תל אביבי אייקוני או במתחם יפואי מלא אווירה.

אלא שהמרחק הגיאוגרפי העלה שאלה מעניינת יותר: האם גם הבגדים שיצאו הערב אל המסלול מסוגלים להתקיים מחוץ לבועה? האם הם יישארו יצירות גמר מרהיבות, עתירות רעיונות וטכניקות, או יצליחו לרדת מהמסלול, להיכנס לארון ולהשתלב בחיים עצמם?

למען האמת, לפחות בחלק מהמקרים, יש סיכוי לא רע שכן.

פחות פנטזיה, יותר חיים אמיתיים

תצוגות גמר של בתי ספר לאופנה נוטות מטבען אל הקיצוני. זה המקום לייצר שרוול שאי אפשר להיכנס איתו למונית, שמלה שדורשת צוות הקמה או מכנסיים שהישיבה בהם היא המלצה בלבד. איש אינו מצפה מהסטודנטים להציג עוד חולצה מחמיאה בגזרה מסחרית. המטרה היא להציג כתב יד, מחקר ויכולת טכנית - ובעיקר לגרום לאנשים בתעשייה לזכור את השם.  "מהמם, אבל אנחנו רוצים למכור, וזה לא מוכר".

אלא שמחזור 2026 של שנקר הציג מגמה מעט אחרת. גם כאשר הצלליות היו תיאטרליות והחומרים התעקשו לבלוט, מתחת לכל אלה ניכר רצון לעסוק בגוף אמיתי, בזיכרונות אמיתיים ובמציאות ישראלית שאינה מאפשרת עוד להתמסר לפנטזיה שאינה יותר מפנטזיה.

35 בוגרות ובוגרים הציגו קולקציות - עבודות גמר שנוצרו לאחר ארבע שנות לימוד, אבל גם במהלך שנים שבהן החיים מחוץ לקמפוס היו נוכחים לא פחות. מלחמה, מילואים, אובדן, פוסט טראומה, מוגבלויות, זהות משפחתית ומסורות תרבותיות לא נותרו הערות שוליים בטקסט המלווה - הם היו החומר שממנו נוצרו הבגדים.

ראש המחלקה, אילן בז'ה, הגדיר זאת כניסיון "להשיל את המסכות" ולהעניק נוכחות לחוויות חיים בלתי נראות. הניסוח אולי נשמע חגיגי, אבל על המסלול אפשר היה להבין למה הוא מתכוון. הפגום, הלא מושלם והלא פתור לא הוסתרו באמצעות גימור מלוטש - לעיתים הם הפכו לגימור עצמו.

הזיכרון הופך לחומר גלם

כמה מהקולקציות הבולטות ביותר נולדו מתוך סיפורים משפחתיים. ניצן ביטאו חזרה אל סיפור עלייתו של אביה מאתיופיה וחיברה בין מסורות לבוש אתיופיות לתפירה עילית עכשווית. מיאר ברכאת עסקה בזהות הדרוזית ובמתח שבין מסורת, שייכות ושינוי, בלי להפוך את המורשת לתחפושת פולקלוריסטית.

גל חיון חזרה בקולקציית "Heritage" אל השורשים המשפחתיים ואל מורשת יהודי מרוקו וטורקיה. היא לא הסתפקה בציטוט נוסטלגי של מסורות מהעבר. באמצעות עבודת יד אינטנסיבית, רקמות אבנים, חריזה, עור, מפות טורקיות וחפצי וינטג', היא הפכה את גוף האישה לאובייקט טקסי יקר ערך - מעין תכשיט חי, עטוף הדר, נוכחות ועוצמה.

ההשפעה של האופנה העילית ניכרה בעושר, בחומריות ובתשומת הלב לפרטים, אבל גם ברעיון העומד מאחוריהם: האישה אינה רק מי שלובשת את היצירה, אלא היצירה עצמה. התוצאה הייתה עשירה ומקושטת מאוד, אך גם כזו שמצליחה להעניק פרשנות עכשווית למלאכות יד ולמסורות משפחתיות מבלי להפוך אותן לפריט מוזיאוני.

גל חיון - מורשת משפחתית

מיכל עבר הדני חזרה בקולקציית הגברים "American Delight" אל חופשות הקיץ של ילדותה בארצות הברית - בועה נוצצת של שפע ותענוגות, כפי שנראתה בעיניה של מתבגרת זרה. מתוך הזיכרון הפרטי היא בחנה את המתח שבין החלום האמריקאי לתרבות ה"כסף החדש", והחליפה את ההצלחה המובטחת בהנאה ראוותנית ומיידית. פריטים אמריקאיים איקוניים, בהם חולצות פולו וז'קטים, עברו טרנספורמציה במפגש בין דנים, קורדרוי וכותנת אוקספורד לבין עור, משי וטול רקום, בתוספת רקמות ואבני סברובסקי. התוצאה חיברה בין נוסטלגיה לביקורת, והזכירה שבעולם של שפע גם לזיכרונות הילדות עלול להיות בסופו של דבר תג מחיר.

מיכל עבר הדני - בחזרה לאמריקה

כשהמסלול נוגע בפצע

העבודות המורכבות ביותר לצפייה היו גם האישיות ביותר. הגר לאוטמן הקדישה את קולקציית הנשים שלה לזכר רותם ניימן, חברתה שנרצחה בפסטיבל נובה ב-7 באוקטובר 2023. אך על פני עיצוב מתוך האובדן בלבד, היא בחרה לחגוג חיים שהיו מלאים באהבה. בהשראת פרפר הדנאית, המסמל יופי, שבריריות וחוסן, ובתנועת ריקוד הרומבה, היא יצרה קפלי בד בנפחים משתנים המלווים את הגוף בשיפון, תחרה, עור וסריגה בגוני לילך - שפה עיצובית שבה הזיכרון אינו קופא, אלא ממשיך לנוע. אופיר ויסל, ששירתה כסמלת מילואים, נגעה בפצע ישראלי אחר ותרגמה את ההתמודדות עם פוסט טראומה לציורים, טקסטים אישיים וחומריות צבאית, שנפגשו דווקא עם רכות ופגיעות.

הגר לאוטמן - לזכרה של חברה בפסטיבל בנובה

נעמה קפלן המתמודדת עם לקות שמיעה, ועידו קרני המתמודד עם תסמונת טורט, הפכו חוויות גופניות שאינן תמיד נראות לעין לשפות עיצוביות מוחשיות. קפלן ביקשה בקולקציה "The Shape of Silence" לתת צורה למה שאינו נשמע: הצלליות, החללים הפנימיים, השקיפויות והטקסטורות יצרו סביב הגוף מעין מרחב תהודה אישי, הנע בין צליל לשקט, בין נוכחות להיעדר ובין ערפול תקשורתי לרצון להישמע. הצבע הלבן הדגיש את המבט על לקות השמיעה לא כחוסר, אלא כדרך אחרת לחוות את העולם.

נעמה קפלן - צורה למה שאינו נשמע 

עידו קרני הפך בקולקציה "גוף ללא שליטה" את תסמונת הטורט ואת הטיקים, שלרוב מנסים להצניע, לנקודת המוצא של השפה העיצובית. מתוך גישת "עיצוב מתוך מגבלה", הוא בחן את הגוף ברגעי מתח ופריקה, ואת האפשרות להפוך מחווה בלתי נשלטת למעשה יצירתי מכוון. קולקציית הנשים חיברה בין חייטות קלאסית ונוקשה לבין גזרות חשופות ומפורקות, בצמר ובעור שנצבע ידנית שכבה אחר שכבה בהשראת ציוריהם של אגון שילה ופרנסיס בייקון. התוצאה ביטאה חוסר שקט פנימי, אך גם הפכה את מה שנתפס לעיתים כתקלה או מגבלה למקור של יופי, נוכחות וכוח.

עידו קרני - התסמונת כנקודת מוצא 

ומה מכל זה נלבש?

לא כל מערכת לבוש שנראתה על המסלול תמצא את דרכה לרחוב הראשי של ראשון לציון - או אפילו לרחוב שינקין. חלק מהפריטים נועדו להישאר הצהרה, צילום או רגע תצוגה. זהו חלק מהעניין, ולא בהכרח חיסרון.

אבל בין הנפחים, העיטורים והשכבות נראו גם רעיונות שניתן לפרק לפריטים אמיתיים: עבודות יד בעלות אופי, חיבורים חכמים בין מסורת לעכשוויות, בדים שמספרים סיפור בלי לדרוש מהלובש להסביר אותו, וצלליות שמסוגלות לעבור תרגום מסחרי מבלי לאבד את הזהות שלהן.

אולי זה ההישג המרכזי של התצוגה השנה. לא עצם היציאה מתל אביב, אלא ההבנה שאופנה ישראלית אינה חייבת לבחור בין אמירה אמנותית לבין לבישות. הדור החדש של שנקר רוצה לעסוק בטראומה, בשייכות, בגוף ובזיכרון - אבל הוא גם מבין שבסופו של דבר, אפילו הסיפור האישי ביותר צריך לדעת לחיות על גוף של מישהו אחר.