שמעתם שיעל פוליאקוב ואסי עזר התנצלו? כי לי זו לא נשמעת התנצלות. הסערה סביב דבריה של יעל בפודקאסט המשותף לה ולאסי לא נולדה מתוך אי הבנה. היא לא תוצאה של "דור רגיש מדי" והיא גם לא שיח שיצא משליטה בשידור חי.
היא נולדה ממשפט אחד ברור: כינוי נשים שמנות "פרות". בזמן שהמיקרופונים פתוחים, ובזמן שהשותף לשולחן צוחק.
חשוב להבהיר: זה לא ראיון חטוף. זה לא לייב. זה פודקאסט: מוקלט, ערוך, נחתך, נבחר, מפורסם, מתוזמן, כל מילה עוברת דרך פילטר של בחירה. וכשמשפט כזה נשאר בפנים - זו לא תקלה. זו החלטה.
כשהביקורת התפוצצה, רבים ציפו להתנצלות וכעת נדמה שהדיון לא נענה בהתנצלות ישירה, אלא בהסטה. לפתע, המוקד כבר לא היה שיח משפיל כלפי נשים שמנות, אלא "תרבות העירום", נשים ש"מתפשטות באינסטגרם", שאלות על חזיות ותחתונים, ועל האם זו באמת "העצמה נשית".
אבל אף אחת לא טענה שעירום הוא אידיאולוגיה. המשפיעניות דיברו על גוף, על נראות ועל זכות להופיע במרחב בכל מידה.
וכאן נכנסת מילה שרבים לא אוהבים להשתמש בה, אבל היא מדויקת: גזלייטינג.
גזלייטינג אינו רק להכחיש שנאמר משהו. הוא להזיז את מרכז הכובד. להפוך את הביקורת לבעיה אחרת. לשאול שאלה חדשה במקום לענות על הישנה. במקום לשאול "למה נאמרו הדברים?", נשאלת השאלה "למה אתן מתפשטות?".
אבל רשת האינסטגרם לא התחילה אתמול. היא מלאה בגופים חשופים: בחופשות, בריכות, ים, קמפיינים, אסתטיקה ולייף סטייל.
למשל, בתמונה שפורסמה בחשבון האינסטגרם של אסי עזר: חופשה, בריכה כחולה, שמש. עזר מצולם ללא חולצה לצד בן זוגו אלברט וחברתם בר זומר בבגד ים. גוף חשוף. קיץ. חופש.
View this post on Instagram
איש לא הגדיר זאת כ"ניצול עירום", איש לא טען שמדובר במסר רדוד. זו פשוט תמונת חופשה.
וזה לא מקרה יחיד: בתמונה נוספת מחשבון האינסטגרם של בר רפאלי, חברה קרובה של עזר, היא מצולמת בעירום מרומז על מצעים לבנים, צילום אסתטי, נקי, מהוקצע. והיא לא הדוגמנית היחידה שמשתפת תמונות כאלו.
איש לא שאל אם זו "העצמה דרך שדיים" ואיש לא תהה אם מדובר במסר שטחי.
וזו אינה ביקורת אישית. זו נקודת מראה.
כי כאן מתחדדת השאלה: כשהמצולמים רזים, חטובים, עומדים באידיאל יופי מקובל, האם זה עדיין "להתפשט באינסטגרם"?
האם זו רדידות? האם זו בעיה תרבותית? או שזה פשוט אסתטיקה? וגם עם התשובה כן, עובדה שאותם יעל ואסי לא תקפו, אז למה המוסר הכפול?
הרי אותה פלטפורמה, אותו מדיום, אותה חשיפה של עור, מקבלים פרשנות שונה לחלוטין בהתאם למבנה הגוף.
View this post on Instagram
כשגוף חטוב מתפשט - זו תמונת קיץ. כשגוף שמן מתפשט - זו אג’נדה. וכאן מתגלה הסתירה: אם הבעיה היא עצם החשיפה, הביקורת אמורה להיות עקבית. אבל אם הזעם מתעורר רק כשהגוף אינו תואם אידיאל, אז אולי הדיון מעולם לא היה על עירום. אלא על היררכיה של גופים.
הדור שגדל על שערי מגזינים עם אידיאל אחד ויחיד, מבקש היום מרחב רחב יותר. לא מושלם. לא נטול מסחור. אבל רחב יותר. לא כדי למחוא כפיים לעצמו - אלא כדי לא להיעלם.
אפשר לנהל דיון מורכב על תרבות אינסטגרם. על אלגוריתמים. על מיניות. על מסחור הגוף. אבל אי אפשר לכנות נשים "פרות" ואז להתלונן שהשיח סביבך רדוד. אי אפשר ללעוג לגוף ואז לטעון שאתה מגן על עומק פנימי. אהבה עצמית אכן מתחילה בפנים. אבל היא גם חיה בחוץ. היא מתבטאת בזכות להופיע בלי להתנצל. היא מתבטאת בתמונה שלא עוברת דרך פילטר של בושה.
פודקאסטים הם לא שיחת סלון פרטית. הם מוצר תרבותי עם השפעה. וכשיש השפעה, יש אחריות. לא אחריות סטרילית, לא צנזורה עצמית מוחלטת, אלא אחריות להבין שמילים יוצרות מציאות. הדיון האמיתי איננו על חזייה, ביקיני או תחתונים.
הוא על כבוד. על שפה. ועל השאלה מי רשאית להיראות - ומי צריכה להסביר למה. כי אם עירום הוא בעיה, הוא בעיה לכולם. ואם הוא לא, אז בואו נהיה כנים לגבי מה באמת מפריע לנו. ולפעמים, כל מה שנדרש הוא לא ספין.
רק שתי מילים פשוטות: טעינו. סליחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו