51 תלבושות: יו ג'קמן נדחס לנצנצים ותחתונים צמודים

הסרט "שיר מריר מתוק" שמוקרן בימים אלה בקולנוע אולי מצטייר במבט ראשון כדרמה מוזיקלית מרגשת בכיכובם של יו ג’קמן וקייט הדסון, אבל מתחת למוזיקה ולרגש מסתתר רובד נוסף - ויזואלי, מדויק וטעון לא פחות. זהו סרט שבו הבגדים אינם תפאורה, אלא חלק בלתי נפרד מהסיפור, כזה שמוביל את הצופה בין תקופות, זהויות ומצבים רגשיים, כמעט בלי שצריך לומר מילה.

העלילה, המבוססת על סיפורם האמיתי של מייק וקלייר סרדינה - זוג מוזיקאים ממילווקי שביצעו שירי ניל דיימונד במסגרת להקת המחווה Lightning & Thunder נטועה עמוק בחיי היומיום של אנשים עובדים. מכונאי שיניים ומעצבת שיער, שמוצאים על הבמה רגעים של זוהר, גם כשהמציאות רחוקה מלהבריק. הדואליות הזו, בין חיים פשוטים לשאיפה לנצנוץ, מקבלת ביטוי חד וברור דרך עיצוב התלבושות.

כבר מהסצנות הראשונות ברור שהבחירות האופנתיות אינן מקריות. ההשראה שואבת מתור הזהב של ניל דיימונד, שנות ה־60, ה־70 וה־80, אך מתורגמת לשפה קולנועית עכשווית. חליפות מחויטות ברוך, חולצות פתוחות צוואר, בדים זורמים, גזרות מחמיאות וצבעים חמים שמרגישים כמו תקליט ישן שמתנגן ברקע. יש כאן נוסטלגיה, אבל כזו שנושמת את ההווה.

איך בונים כוכבים שנשארים אנשים

מאחורי המראה עומד מעצב התלבושות הראשי ארנסטו מרטינז, שעבד עם הבמאי קרייג ברואר גם בעבר והוזמן ללוות את הפרויקט בגישה שמחברת בין מציאות למופע. אחד האתגרים המרכזיים שעמדו בפניו היה ליצור דמויות שמרגישות אמיתיות לחלוטין ובו בזמן לאפשר להן לזרוח כשהן עולות על הבמה.

התלבושות של משדרות מסורת של פעם: צווארונים מודגשים, צבעים בולטים, נצנצים ופריטים בעיצוב אישי שמרפררים לנראות של ניל דיימונד עצמו. ג’ינס, חולצות עם נצנצים ובדים בוהקים מעניקים אופי בימתי מובהק, אבל כזה שמרגיש קרוב לקרקע. לא זוהר תעשייתי, אלא כזה שנולד מאהבה למוזיקה.

העובדה שכל זה נעשה בעבודת יד אינה פרט שולי. חלק מהפריטים נתפרו ממש על ידי מרטינז עצמו, מתוך רצון לשמור על "תחושת ביתיות" ולא לאפשר לבגדים להיראות מזויפים או סינטטיים מדי. התוצאה היא מראה שיש בו חום, אנושיות וחוסר שלמות מכוון, כזה שמתכתב עם חייהם של הגיבורים.

תפרים גלויים, רגשות חשופים

הבגדים בסרט משמשים ככלי ליצירת אותנטיות והעמקה בסיפור האמיתי של הזוג והלהקה. מרטינז תכנן כל מראה בהתאם לסטנדרטים של התקופה, ובחן כל צבע ותלבושת יחד עם הצלם והמעצב ההפקתי, כדי לשמור על תחושת אמת. לאורך הסרט ניתן להבחין גם בשינויי צבע עדינים, המשקפים שינויים רגשיים בעלילה ומלווים את המסע של הדמויות.

בראיונות סיפר מרטינז כי המטרה לא הייתה לחקות את ניל דיימונד, שנחשב לאייקון אופנה בפני עצמו, אלא לבנות מראה שנובע מהאנשים שמאחורי המחווה. הבגדים נבנו קודם כול מתוך הדמויות: אנשים עובדים, שמוצאים את עצמם לרגע באור הזרקורים. חלק מהפריטים נתפרו בכוונה כך שייראו מעט לא גמורים – עם תפרים גלויים, נצנצים שנתפרו ידנית ושכבות שנראות כאילו נוספו עם הזמן.

הבחירה הזו אינה אסתטית בלבד. היא משקפת את הדרך של Lightning & Thunder - לא מוצר מלוטש של תעשייה, אלא יצירה שנבנית לאט, מתוך תשוקה, התמדה ואהבה גדולה למוזיקה. ובדיוק כמו השירים שהם מבצעים, גם הבגדים מצליחים להיות בו־זמנית פשוטים ומרגשים, מחוספסים ומלאי נשמה.

בסופו של דבר, "שיר מריר מתוק" מוכיח שאופנה בקולנוע יכולה להיות הרבה יותר מיופי חיצוני. כאן היא הופכת לשפה רגשית, לזיכרון, ולדרך נוספת לספר סיפור על חלומות, על אהבה, ועל הניסיון להישאר נאמן לעצמך - גם כשאתה לובש נצנצים על במה מאולתרת.