חוזרים למקורות: המעצבת שתופרת זכרונות חדשים ממפות ישנות

"לא תכננתי לפתוח עסק", אומרת הילה ברודי, "למדתי עיצוב אופנה בשנקר ועבדתי המון שנים בחו"ל, בחברות אופנה מסחריות ממש - כמו H&M, שיותר מסחרי מזה אין".

אבל אז הגיעה הקורונה. אימא של ברודי סידרה את הבית ועמדה לזרוק מפות שולחן ישנות של הסבתא, שאוחסנו בארון במשך שנים. הילה עצרה אותה, והחליטה לקחת את הבדים לידיים שלה.

"הבנתי שזה פשוט חומר גלם מדהים, פעם היו יושבים ורוקמים בעבודת יד, והיום כבר לא עושים את זה, אין היום טקסטיל כזה".

"אני לא מתכננת, הבד מתכנן בשבילי"

משם הדרך הייתה קצרה להקמת המותג שלה, "הר", שנקרא כך משום שהוא מסמל עבורה "משהו יציב וחזק מהטבע". עבור הילה, הטקסטיל הוא נקודת ההתחלה. "אני אומרת, זה לא אני, זה הבד, הרבה פעמים הבד מכתיב לי מה זה יהיה, איזו מידה ואיזה אורך. לפעמים החולצות הכי יפות שלי יוצאות מאילוצים או שאריות של בדים. לפעמים אלה הטעויות שגורמות למוצר להיות הכי יפה".

עם הזמן התחילו אנשים להביא לה טקסטיל ישן ששכב אצלם בבית - מפות, בדים, ריקמות, ואז ביקשו ממנה שתכין להם בגדים לאירועים מיוחדים. "היה לי חתן שהביא מפות של סבתא שלו, ואמר לי 'תכיני לי חולצה לחתונה שלי'. זה היה מאוד מרגש. אלה בדים עם זיכרון וערך מסוים, יש בהם משהו שעבר הרבה כביסות, הזמן עבר עליהם. הם שרדו הרבה, כי פעם היו מייצרים דברים באיכות גבוהה, היום הכול הפך למהיר ומסחרה". 

"יש בדים שאני עוד לא מוכנה לגזור"

עד היום יש אצלה עדיין בדים של סבתא שלה, שהיא לא מצליחה לגעת בהם. "אני צריכה להיות מוכנה נפשית לגזור אותן", היא מודה. "זה כמו מדיטציה, לכל בד יש את הסאונד שלו והזמן שלו. כל פריט נגזר אחד אחד, לא בכמויות, ואני יכולה לתת לו את תשומת הלב שמגיעה לו".

"חוזרים למקורות" היא סדרת כתבות שעוקבת אחרי צעירים וצעירות שמחליטים לעסוק במקצועות מסורתיים, מלאכות עתיקות או סמלים תרבותיים - ונותנים להם טוויסט עכשווי, יצירתי ומלא השראה.