בעוד גרמניה כיום מוכרת בעולם בזכות מכוניות המרצדס והב.מ.וו שלה, תעשיית הפארמה המתקדמת וענקיות כמו סימנס ובוש, מעטים יודעים שלפני השואה דווקא תעשיית האופנה היהודית של ברלין הייתה אחת מגאוות האומה והובילה חדשנות עולמית.
בניגוד בולט למעמדה השולי של האופנה הגרמנית כיום, ברלין של שנות ה-20 וה-30 הייתה מרכז אופנה משגשג שהתחרה בפריז ובמילאנו. מאחורי המהפכה האופנתית הזו עמדו יזמים יהודים שהפכו את העיר לבירת ה"מוכן ללבישה" (ready-to-wear) העולמית וחוללו מהפכה שהשפעותיה מורגשות עד היום.
מרוכלים לאימפריה: סיפור התקומה של היזמים היהודים
כדי להבין את גודל האובדן, צריך להבין את גודל ההישג. תעשיית האופנה היהודית בברלין לא הייתה רק עוד ענף כלכלי – היא הייתה סיפור מופלא של תקומה מעוני ואפליה לעמדת מובילות עולמית.
תעשיית אופנה משגשגת, ברלין 1929 / צילום: GettyImages
בשנות ה-1830, החלו צעדיה הראשונים של מהפכת האופנה בברלין. המהפכה התעשייתית הביאה עמה את מכונות התפירה החדשניות שחוללו שינוי דרמטי: פריט לבוש שייצורו ארך פעם שמונה שעות שלמות, יכול היה לצאת מקו הייצור בתוך שעה אחת בלבד.
"הסיפור כאן הוא של קהילה שלמרות מאות שנים של הגבלות משפטיות קשות, דיכוי ודחיקה לשולי החברה, הצליחה לשרוד ולפרוח דרך חדשנות ויזמות", מסביר אווה וסטפל, שהקדיש כמעט ארבעה עשורים לחקר ותיעוד תעשיית האופנה היהודית הנשכחת בברלין, בראיון שנתן למגזין WD.
היסטוריה של תושייה
במשך דורות, נאסר על יהודי גרמניה לעסוק במרבית המקצועות. רבים הפכו לרוכלים קטנים, סוחרי סמרטוטים וכפתורים. אך אותו ידע בסחר בדים וביגוד, שנכפה עליהם מתוך אפליה, הפך ליתרון מכריע כשהשתנו הזמנים.
המפנה המשמעותי הגיע ב-1871, עם ייסוד האימפריה הגרמנית וחוקה חדשה שסיפקה ליהודים זכויות אזרחיות שלא היו להם קודם. "רגע היסטורי זה יצר הזדמנות שהיזמים היהודים תפסו בשתי ידיים", מתאר וסטפל.
ואז החלה צמיחה מטאורית: מעיר עם כ-800,000 תושבים ב-1871, צמחה ברלין למטרופולין ענק של יותר מארבעה מיליון תושבים בשנות ה-20, כשהאוכלוסייה היהודית מהווה כ-4% מכלל התושבים.
דוד לייב לוין הוא דוגמה אחת מני רבות. מהגר יהודי מקניגסברג, שהקים מפעל למעילי נשים וחולל מהפכה בענף כשהיה בין הראשונים להנהיג מחירים קבועים למוצריו כבר ב-1840 - רעיון מהפכני שהיום נראה לנו כמובן מאליו.
כיצד היהודים המציאו את אופנת ההמונים
בעוד פריז הציגה שמלות פאר לנסיכות ועשירות, יזמי האופנה היהודים בברלין זיהו הזדמנות עסקית ותרבותית שתשנה את עולם האופנה לנצח: הדמוקרטיזציה של הסגנון.
"הבעיה שהם פתרו הייתה פשוטה אך מהפכנית", מסביר וסטפל. "ההוט קוטור הפריזאי היה מחוץ להישג ידם של מעמד הביניים המתרחב ועובדי צווארון לבן, שרצו בכל זאת להיראות אופנתיים. היזמים היהודים יצרו מערכת שתאפשר לייצר בגדים אופנתיים איכותיים במחירים סבירים, באמצעות מידות סטנדרטיות וייצור המוני חכם".
מה שאנחנו מכירים היום כ"אופנה מהירה" או "ביגוד מוכן ללבישה" – הומצא במידה רבה בברלין של שנות ה-20 וה-30 על ידי אותם יזמים יהודים. שיא הפריחה הגיע בשנות העשרים, כשרשת מסועפת של 2,700 חברות אופנה בבעלות יהודית יצרה אקוסיסטם כלכלי ותרבותי שלא נראה כמותו.
שושלות אופנה יהודיות כמו משפחת מנהיימר, חברת לוין, בית העסק של נתן ישראל או סלוני האופנה של הרמן גרסון הפכו לשמות דבר עולמיים. אימפריית האופנה של ברלין ייצאה את מוצריה לארה"ב, בריטניה, סקנדינביה, הולנד וארגנטינה, בעוד חנויות הכלבו המפוארות שבבעלות יהודית הפכו למקדשי צריכה מודרניים שהקדימו את זמנם.
"היכולת לזהות מגמות, לתרגם אותן למוצרים בהישג יד, ולשווק אותם באופן אפקטיבי הייתה מדהימה", אומר וסטפל. "היזמים היהודים הבינו את הכלכלה החדשה של תרבות ההמונים טוב יותר מכל מתחריהם. הם ידעו לקחת את הרעיונות הנועזים ביותר מפריז, להתאים אותם לצרכן הממוצע, ולייצר מוצרים איכותיים במחירים שאפשרו לכל אישה להרגיש אופנתית".
הכלבו הצבעוני, חלונות הראווה המפוארים, קטלוגי המכירה החדשניים והפרסום בעיתונות – כל אלה היו חלק ממהפכת האופנה היהודית-גרמנית שיצרה למעשה את עולם האופנה המודרני כפי שאנו מכירים אותו כיום, הרבה לפני שזארה, H&M ואונליין שופינג היו בנמצא.
כיצד חיסלו הנאצים את האימפריה היהודית
אנטישמיות וקנאה בהצלחתם המסחררת של היהודים בתעשייה קיננו מתחת לפני השטח כבר שנים רבות. אולם עם עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933, החל מבצע מתוכנן ושיטתי להשמדת האימפריה היהודית - תחילה כלכלית ולאחר מכן פיזית.
החרם הנאצי על עסקים יהודיים שהחל ב-1 באפריל 1933 היה רק צעד ראשון במה שהפך לאחת הפעולות המתוכננות ביותר של גזל כלכלי בהיסטוריה המודרנית.
"ליהודים נאסר לקחת הלוואות בנקאיות, מה שהיה קטלני לחברות אופנה שנדרשו לאשראי קבוע כדי להתקיים", מספר וסטפל. "ראינו תהליך אכזרי שבו בעלי עסקים יהודים נאלצו קודם לצרף 'שותפים אריים' לחברות, ובהדרגה לאבד את השליטה, עד שלבסוף נדרשו למכור את עסקיהם בשברירי ערכם האמיתי".
בליל הבדולח המפורסם, בנובמבר 1938, הסתערו המוני תומכי נאצים על מאות חברות בכיכר האוספוגטייפלאץ, לב תעשיית האופנה היהודית בברלין. הם הרסו, שדדו והשחיתו כל דבר שיכלו לשים עליו יד. "מתוך אימפריה של 2,700 בתי אופנה, נותרו רק 24, וגם אלה הוחרמו עד 1940", מסביר וסטפל.
הנתונים מצמררים: תוך פחות מעשור, מאימפריה כלכלית משגשגת שהעסיקה עשרות אלפי אנשים והובילה חדשנות עולמית, לא נותר דבר.
הדמויות שהרוויחו מהשוד הזה הן שמות שרבים מכירים גם היום. "יוזף נקרמן והוגו בוס – שתי דוגמאות בולטות בלבד של תעשיינים גרמנים שהתעשרו מגזל הרכוש היהודי, והפכו לאחר מכן למותגים גלובליים", אומר וסטפל. "חברותיהם שגשגו בזכות חוזים שמנים לייצור מדים צבאיים ואפילו בגדים לאסירי מחנות הריכוז".
באופן מצמרר, במקומות שהיו פעם סדנאות אופנה מלאות חיים, הקימו הנאצים מפעלי תפירה במחנות ריכוז, שם אולצו אסירים יהודים לתפור מדים עבור הצבא שהשמיד את עמם.
כיצד גרמניה שכחה את אימפריית האופנה שלה
בזמן שגרמניה של ימינו מתגאה בתעשיית הרכב המפוארת שלה, בענקיות הטכנולוגיה והכימיקלים כמו סימנס ובאייר, ובמוצרי צריכה מתוחכמים, אימפריית האופנה שפעם הייתה גאוותה פשוט נמחקה מהתודעה. מה שפעם היה מגזר מוביל בכלכלה הגרמנית ובתרבות העולמית הפך לזיכרון מעורפל שאיש אינו מזכיר.
"לאחר המלחמה, מעצבי האופנה בברלין בשנות ה-50 וה-60 שמחו שלא הייתה יותר תחרות יהודית", טוען וסטפל. "אבל אירוניה היסטורית אכזרית היא שביחד עם היהודים, נעלמה גם החדשנות והיצירתיות. תעשיית האופנה הגרמנית איבדה את הניצוץ שלה לנצח".
תעשיית האופנה של מערב גרמניה נדדה מברלין לדיסלדורף ומינכן בגלל חלוקת העיר, בעוד שבמזרח גרמניה תחת הקומוניזם, אופנה נחשבה לפריבילגיה בורגנית מיותרת. עד שנות ה-70, המדינה שפעם התחרתה בצרפתים על השפעה אופנתית עולמית הפכה לשחקנית שולית בתעשייה.
"מה שנהרס לא היה רק תעשייה, אלא אקוסיסטם תרבותי שלם", מסביר וסטפל. "בשנות ה-20, ברלין הייתה מרכז של חדשנות שבו אופנה, אדריכלות, עיצוב באוהאוס, מוזיקה, קולנוע ואמנויות פעלו בסינרגיה מדהימה. כל זה נמחק לחלוטין".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו