"סבא הוציא את מכונת התפירה הישנה שלו מהבוידעם, וברגע אחד הבנתי הכל"

יום השואה הוא יום קשה ועצוב עבור כל עם ישראל, ועבורי זהו היום העצוב ביותר בשנה. למזלי, סבא וסבתא שלי, סבא דודק בן ה-94 וסבתא גרטי בת ה-91, עדיין איתנו כאן. זכיתי שבגיל 40 עדיין יש לי סבא וסבתא, ואני מוקיר את העובדה הזו כל יום בחיי. שניהם חברים טובים שלי, שניהם מהווים עבורי השראה לאופטימיות, תקומה, חריצות ובחירה בחיים.

סבא שלי עבר את המסע הנורא מגטו לודז' למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו, ומשם המשיך לצעדת המוות. הוא איבד את אביו ואת שני אחיו הקטנים שנרצחו בידי הנאצים. הוא עלה לארץ ב-1945 ופגש כאן את אחותו ואמו. בארץ ישראל הוא הכיר את גרטי, סבתא שלי, שעלתה לארץ מבולגריה, גם היא ומשפחתה היו בגטו, אך מלך בולגריה שמר על אזרחיו היהודים והם לא הגיעו למחנות ההשמדה.

סבא דודק וסבתא גרטי בחרו בחיים. שניהם עבדו קשה מאוד יום וליל לבנות את המדינה ולהקים משפחה, יש להם שני ילדים, שבעה נכדים ועשרה נינים. אני הנכד השלישי של דודק וגרטי, תמיד הייתי מחובר אליהם ותמיד הם עטפו אותי בחום ואהבה.

מאז שהייתי קטן, כבר בבית הספר היסודי, ידעתי שאני רוצה להיות מעצב אופנה. אני לא יודע איך בכלל נחשפתי לאומנות הזו, פשוט ציירתי בגדים. אבא שלי הוא איש צבא לשעבר ואמא שלי עובדת סוציאלית, לא בית אומנותי במיוחד. גם האחים שלי ממש לא בכיוון, ובכל זאת, כבר בכיתה ו' ידעתי שאני רוצה להיות מעצב וללמוד בשנקר.

במהלך כל חיי איירתי אופנה וצברתי תיק עבודות נרחב, ולאחר הצבא החלטתי להתקבל לשנקר. באחד השלבים במיונים, נתבקשתי להציג דגם שעיצבתי. לא ידעתי אז לתפור, ולכן התייעצתי עם משפחתי, שחשפו בפניי את היסטוריה המשפחתית לראשונה.

סבא שלי, שבאותה תקופה לא דיבר כלל על ילדותו, סיפר לי שכל בני משפחתו עסקו באופנה, כולם היו חייטים, תדמיתנים, קניינים, מעצבים, תופרים. העיר לודז' שבה גרו, היא העיר השלישית בגודלה בפולין, והיא ידועה כעיר תעשיית הטקסטיל. כל תעשיית האופנה הפולנית התרכזה בעיר הזו באותה תקופה. פתאום ברגע אחד הכל התחבר לי, הבנתי מאיפה האהבה שלי לאופנה, זו המורשת שלי, זה בדם שלי.

סבא דודק ישב ותפר איתי את הדגם הראשון שעיצבתי בחיי. הוא הוציא את מכונת התפירה הישנה שלו מהבוידעם, התיישב ופשוט תפר. ואז התחילו הסיפורים, הוא סיפר לי על דוד שלו שהיה נוסע לפריז ומביא איתו דוגמאות לפולין, על אבא שלו שהיה חייט מקצועי, על סוגי התפרים השונים והמומחיות בתפירת ז'קט.

גטו לודז' אכלס מעל 200 אלף יהודים מלודז' והסביבה, ומכיוון שזו הייתה עיר הטקסטיל, הסבו את המתפרות באזור עבור השלטון הנאצי, סבא שלי סיפר לי על התקופה שכל המשפחה עבדה במתפרה בגטו בתפירה של מדים לנאצים. כך שלמעשה, היכולות שלהם והמומחיות שלהם השאירו אותם בחיים, לפחות בשלב זה.

החיבור למורשת שלי השפיע עליי רבות במהלך לימודי בשנקר. בפרויקט אחד עיצבתי אאוטפיט בהשראת החיבור של סבי בין אירופה לקיבוץ, בפרויקט אחר השקתי מותג בהשראתם שכלל את שמותיהם ונקרא GRETIDUDEK, ובפרויקט צילום לקחתי את סבי וסבתי לים בחמש בבוקר וצילמתי אותם ברגע של אהבה ושמחת החיים.

בשלב מאוחר יותר בקריירה שלי, כשהיה לי מותג אופנה לגברים, בחרתי לצלם את סבא דודק באחד הקמפיינים, ולהפוך אותו לדוגמן ליום אחד. רציתי להראות לעולם את הסבא הנפלא שלי, להראות שלסטייל אין גיל, לתת לאופי המיוחד שלו ולהשראה שהוא נוטע בי בכל יום לבוא לידי ביטוי בתמונות.

סבא דודק הוא שורד שואה, והוא בחר בחיים. ההתמודדות עם הטראומה היא יום יומית, עם כל הקושי והכאב, סבא וסבתא שלי לימדו אותי תמיד להסתכל קדימה, לבחור בחצי הכוס המלאה, לבחור בטוב בלי להתעלם מהרע, ולא לתת לרע להשתלט. החלום שלי הוא לטוס יום אחד ללודז', לחקור ולצלם את המקומות, ללכת בעקבות ההיסטוריה המשפחתית ולהבין יותר מאיפה באתי.

יום יום כשאני עוסק באופנה אני מרגיש שאני ממשיך את המורשת של המשפחה של סבי, הנאצים לא הצליחו לקטוע את השרשרת שלנו, אנחנו כאן ובוחרים בחיים בצורה הכי שמחה ויצירתית שיש.