מעיין אדם מודה לאישה החשובה בחייה

טבעתי בפרגון ובחיזוקים השבוע, על העוצמות שבי, על השכל שלי, על היכולת להתעלות ולתת "השראה". ובכן, מדובר בקבלת דבר במרמה. כי אם זה היה תלוי בי - הייתי מתכסה בפוךומרחמת על עצמי עד אובדן הכרה.

מי שעמדה מעליי ומשתה אותי מהבוץ הטובעני היא האישה שילדה אותי, ומאז מאי ההוא, בשנת 1987, היא לא מוותרת לי.

לכל הטורים של מעיין אדם >>

היא לא יודעת כלום במחשב, אבל היא תמיד יודעת לומר לי מה הדבר הנכון לעשות. היא לא מצליחה לקרוא תפריט בלי משקפיים, אבל היא מצליחה לקרוא מחשבות. היא לא רואה את העמודים כשהיא חונה ברוורס, אבל כשמדובר בי -היא רואה עשרה צעדים קדימה. נס.

ככל שאני מתבגרת אני זקוקה לה יותר. היא נוכחת בכל רגע ביום שלי - דל או סוער. צופה מהצד, נותנת לי לנסות קודם לבד, ואם רק אחפש - אמצא שם יד.

היא יודעת מתי לדחוף ומתי לרסן, מתי להרגיע ומתי לנער, מה לדלל ומה להשלים כי חסר. היא יודעת כשרע לי ממרחק של קילומטרים! מאזור חיוג אחר! ככה זה, אמא, אין לזה הסבר.

היא יועצת על חלל בכל סוגיה, החותמת בכל החלטה שלי, קטנה כגדולה. אין אדם בעולם שייתן לי רוח גבית כמו שלה. היא מורה לחיים, מצפן לנשמה.

היא לימדה אותי שהטובות הולכות לאן שהן רק רוצות, שיופי הוא כלי מלחמה של חכמות, שמותר לבכות אבל עדיף לצחוק, שכדאי לרוץ לאט אבל רחוק, שעקבים זה אש ובתנאי שנוח, שאפשר לסלוח אבל אסור לשכוח, שניהול זו תכונה נשית מולדת, שהראש נקי יותר כשאת מסודרת, שלהשמין זו ברכה אם את משמינה מנחת, ושזכיתי להיות אישה - כי עדיף צלוליט מקרחת.

היא לימדה אותי לצלוח את החיים האלה, לקום אחרי שנפלתי ולנער את הבוץ מהתחת.

אימוש,

שלחתי לך כל טור שלי, שתעברי לי על שגיאות כתיב ועל שגיאות בתפיסה. אין טקסט שלי שלא היית מעורבת בו, עד רמת הרווחים בפסקה. כמה זה מוזר, שמעולם לא כתבתי עלייך, וכמה כיף שתמיד ישהזדמנות ראשונה.

תודה שנולדתי לך, יא לב, יא לביאה.