"שלושת ילדיי נרצחו": הטרגדיה של לילך - שבחרה בחיים

לפני 16 שנים פרשת רצח מחרידה טלטלה את המדינה: איתי בן דרור רצח את שלושת ילדיו וילדיה של גרושתו, לילך שם טוב - רוני, עומר ואור - ביום הולדתה ה-38 של לילך. חצי שנה אחרי הטרגדיה הנוראית, היא קיבלה במתנה ספר שגרם לה להבין שחוותה אלימות ממי שהיה בן זוגה.

הספר, "הטרדה נפשית", הוא אוסף סיפורים ועדויות מפי פסיכולוגית, שכתבה על מטופלות שלה. "בכל עדות מצאתי את עצמי והבנתי שהייתי אישה מוכה. הוא לא הרביץ לי, אבל גיליתי את המונח 'אלימות סמויה' שהייתי בתוכה הרבה שנים ולא ידעתי, תמיד האשמתי את עצמי", אמרה שם טוב בשיחה עם "היום".

איך אפשר להבין כשמופעלת אלימות כזו?

"זו אלימות שלא באה לידי ביטוי ברמה הפיזית אלא באופנים אחרים - אלימות מילולית, הקטנה והשפלה, אלימות פסיכולוגית וכלכלית. כל עוד היינו מיישרים איתו קו, הכל בבית היה בסדר - אני הייתי מלכה והילדים נסיכים. על פניו, הייתי סוג של פרינססה. הכנעתי את עצמי לראות רק את הדברים האלה, כי כל דבר אחר הפחיד אותו והדחקתי את המציאות. התחלתי להבין שהוא הפעיל נגדי סוגים שונים של אלימות והייתי שבויה בתוך כלוב מזהב". 

בהמשך, בן דרור ניהל רומן ויזם גירושים משם טוב. "אחרי פרידה מהמאהבת, הוא ניסה לחזור אלי ולא הסכמתי, הייתי במקום אחר והמשכתי בחיי. הוא הבין שאני לא מתכוונת לחזור". בשלב זה, בן דרור ניסה לשים קץ לחייו פעמיים ונשלח לאשפוז פסיכיאטרי.

"ניסיתי לשמור על נורמליות כי הבנתי שהילדים שלי צריכים אבא. בכל פעם שהוא קיבל חופשה מהאשפוז הוא היה אצלי בבית, ריחמתי עליו. עד שיום אחד הוא אמר שהוא קנה לי סכין במתנה - אחד הדברים הכי מזעזעים שראיתי בימי חיי - ומנעתי ממנו להכניס את הסכין הביתה. אני לא אדע אף פעם, אבל אולי זה היה אמור להיות הערב האחרון שלי על פני האדמה".

בשלב זה, מצבם של בני המשפחה היה ידוע לרשויות ועובדת סוציאלית ליוותה אותם: "סיפרתי לעובדת הסוציאלית ופתחו לנו חדר קשר למפגשים עם השגחה עליו ועל הילדים. כאן התחיל בעצם הרצון בנקמה, הוא האשים אותי במצב, למרות שהוא היה זה שהפחיד והטריד".

"גיליתי הכל בדיעבד"

לדבריה של שם טוב, הרעיון לנקום בה ולרצוח את הילדים החל להבשיל בראשו של בן דרור כשהבין שהיא נמצאת בזוגיות חדשה. "זה הוציא אותו מאיזון. הוא הפסיק לשלם מזונות ובדיעבד אני יודעת שהוא התחיל לתכנן את הרצח. הוא תפס את אחד המאושפזים בבית החולים וסיפר לו מתי ואיך הוא ירצח את הילדים. אותו חולה הגיע להוסטל שיקומי וסיפר הכל לאחד המדריכים. המדריך התייחס לדברים, התקשר לבית החולים וסיפר לעובדת סוציאלית. אף אחד לא סיפר לי את זה ברגע האמת. כל מה שאני יודעת היום גיליתי בדיעבד".

בהמשך, בן דרור הצליח להערים על העובדת הסוציאלית ולשכנע אותה שהצליח להשתקם. את יום הולדתה, לילך ניסתה להעביר לצד חברים: "היינו בים ועזבתי מהר מאוד. בסביבות 11 בבוקר אבא שלו התקשר אלי ושאל איפה אני. שאלתי מה קרה והרמתי את הקול, הוא אמר לי 'יש בלאגן עם הילדים' והשיחה התנתקה. בשניות הראשונות ניסיתי לשכנע את עצמי שהילדים ראו אותו מנסה לשים קץ לחייו, או שהוא בכאוס רגשי. מהר מאוד הבנתי שמה שחששתי ממנו קרה.

"אני זוכרת שיצאתי לרחוב וצרחתי. כל השכנים יצאו ומשכו אותי לחצר של אחד הבתים. ניסיתי להתקשר לילדים ואליו, אף אחד לא ענה לי וידעתי. אמרתי לחברים שלי 'הוא חי, הילדים שלי לא'. ב-11:45 הגיעו ניידת ואמבולנס. עמדה מולי שוטרת עם עיניים דומעות ושאלתי אם שלושתם. היא אמרה שכן ואני התמוטטתי".

אחרי הטרגדיה הנורית, שם טוב מצאה מזור בכתיבה. "כשקמתי מהשבעה, עמדתי מתחת לתמונות של הילדים ושאלתי את עצמי אם הייתי אמא אי פעם. לא שכחתי אותם, אבל מעוצמת הטראומה המוח שלי מחק המון זכרונות שהיו לי איתם. התחלתי לנהל יומן זכרונות שלימים תרגמתי לספר הראשון שלי".

בהמשך, שם טוב החלה להרצות וקיבלה שתי החלטות: לעזור לחסרי ישע ולהפוך לאם שוב. "אלה המשמעויות של חיי. אני חושבת שהצלתי מאות אם לא אלפי נשים אחרי מה שקרה לי. בשנה שעברה החלטתי ללמד אנשים את המאפיינים של אלימות סמויה והתחלתי לכתוב סיפורים קצרים ברשת".

לדבריה של שם טוב, היא קיבלה תגובות רבות על הסיפורים ונפשה נקשרה בזו של הגיבורה שנרצחה במקור - עד שלילך החליטה להפוך את היוצרות ולכתוב את ספרה הרביעי, "הכלוב": "התאהבתי בדמות שלה והבנתי שיש לי את הכוח לשנות סיפורי חיים של אחרים. החלטתי לכתוב ספר עלילתי והכנסתי את כל מה שלמדתי על אלימות. הסוף של גיבורת הספר שלי שונה משלי".

מדובר ברומן מתח עלילתי שעוסק באלימות - אבל לא רק בה. "זה סיפור בתוך סיפור. ככל שהוא מתקדם, נפתחים חוטים נוספים, דמויות נוספות נכנסות לתמונה, והקורא מגלה שהסיפור גדול בהרבה ממה שנראה בתחילתו". שם טוב מוציאה את הספר באמצעות מימון המונים וחלק מהתרומות יסייעו בהעברת ספריה של לילך למסגרות שמיועדות לנשים בסיכון.