למה התרופות להפרעת קשב לא עוזרות לילדים להתנתק מהמסכים?

המון הורים בטוחים שאם הילד מקבל טיפול להפרעת קשב, הכדור ירגיע אותו ויעזור לו לשלוט בעצמו גם מול הטלפון הנייד ומשחקי המחשב. אחרי שעות של מאבקים וויכוחים על שעת כיבוי המסכים, הציפייה הטבעית היא שהטיפול התרופתי יביא איתו את השקט המיוחל ויעזור לילד להניח את השלט מרצונו.

אבל מחקר חדש מסוג מטא אנליזה, שפורסם השנה וסקר קרוב לרבע מיליון ילדים, מנפץ את האשליה הזו לחלוטין. המחקר קבע כי ההתמכרות למסכים בקרב ילדי קשב חזקה יותר מכל טיפול תרופתי.

המטא אנליזה הענקית והמקיפה כללה עשרים ושניים מחקרים שונים ולמעלה ממאתיים ושלושים אלף ילדים. היא מצאה והוכיחה שילדים עם הפרעת קשב מבלים יותר זמן מול מסכים ומשתמשים בהם באופן מופרז משמעותית יותר ממי שללא הפרעת קשב. עוד מצאו החוקרים שילדי הקשב נוטים לחצות בקלות את רף השעתיים ביום מול מחשבים ומסכים, והנתון המעניין ביותר הוא שזה קורה דווקא במהלך ימי החול של אמצע השבוע. כלומר, השאיבה למסך מתרחשת בדיוק בימים העמוסים שבהם הילדים נדרשים לשגרה, להכנת שיעורי בית ולהתארגנות לבית הספר.

מה זה אומר בפועל עבור ההורים?

מתברר שהזרקת הדופמין שהמסך מספק למוח היא כל כך עוצמתית, שהיא פשוט עוקפת את ההשפעה של הכדור. כדי להבין את זה עלינו להסתכל אל תוך המוח. מוח של ילד עם הפרעת קשב מתאפיין בחוסר טבעי וקבוע של דופמין, שהוא החומר הכימי שאחראי על תחושת עונג ומוטיבציה. בעוד שהעולם הרגיל שמחוץ למסך דורש מאמץ רב כדי לחוות תגמול, המסכים פועלים כמו מכונה משוכללת שמספקת פרסים וריגושים בכל שבריר שנייה.

הגירוי העצום הזה הוא כה חזק, שהוא הורס את האיזון שהכדור מנסה לייצר. התרופה אולי עוזרת לילד לשבת וללמוד בכיתה בשקט, אבל היא לחלוטין לא מצליחה לעצור את השאיבה המסוכנת שלו לתוך המסך. עבור הילד, המסך מהווה מקור זמין ומהיר לאנרגיה שהמערכת העצבית שלו כל כך דורשת. כאשר אנו מכבים את המסך בפתאומיות, הילד חווה צניחת דופמין חדה שכואבת לו פיזית ומתבטאת בהתפרצות קשה של כעס ותסכול.

הכלים לחילוץ מהמסך ללא מלחמות עולם ברגע שאנחנו מבינים שהתרופה לא תפתור לנו את הבעיה, אנחנו מבינים שהאחריות נשארת אצלנו. הנה הכלים המעשיים שיעזרו לכם לנהל את שעות המסך בבית ולנתק את הילדים לפני שיהיה מאוחר מדי:

• כניסה עדינה למרחב הממוחשב: אל תצעקו להם מהחדר השני לכבות את המשחק. ילד ששאוב למסך מנותק לחלוטין מכל מה שקורה סביבו. הדרך הנכונה היא לגשת אליו, לשבת לצידו במשך דקה או שתיים ולשאול שאלה אמתית על מה שהוא רואה עכשיו. ההתעניינות הזו מצדכם מחברת אותו בעדינות חזרה למציאות ומרככת מאוד את רגע הניתוק הקרב.
• גשר של דופמין חלופי: הטעות הגדולה ביותר היא לכבות את המסך מיד ולשלוח את הילד למשימה משעממת כמו סידור החדר. הנפילה התלולה בכמות הגירויים תוביל בוודאות לפיצוץ. במקום זאת, צרו פעולת מעבר נעימה שתספק למוח שלו פיצוי. הציעו לו מאכל שהוא מאוד אוהב מיד עם הכיבוי, או השמיעו שיר קצבי ושמח ברקע. הגירוי החלופי יספק למערכת העצבית נחמה וימנע קריסה רגשית.
• שעון עצר חזותי: ילדים עם הפרעת קשב מתקשים לאמוד זמן, ולכן הבטחות כמו עוד עשר דקות פשוט אינן עובדות עליהם. השתמשו רק בעזרים חזותיים מוחשיים. כוונו שעון עצר גדול ליד המסך שבו רואים בבירור את הצבע הולך ונעלם ככל שהזמן חולף. כשהזמן הופך לדבר מוחשי שניצב מול העיניים, קל יותר למוח של הילד להתכונן לרגע הסיום.
• הסכם מוקדם בשעת רגיעה: לעולם אל תנהלו את השיחה על חוקי המסך בזמן שהילד כבר שקוע במשחק שלו. את תיאום הציפיות יש לבצע בשעות רגועות, למשל במהלך ארוחת הערב. קבעו יחד את הזמנים המותרים והסכימו מראש על ההשלכות של חריגה מהזמן שנקבע. חוקים ברורים מונעים ויכוחים בשעת מעשה.

המחקר הזה הוא נורת אזהרה לכולנו. רק הבנה אמיתית של מה שעובר על הילדים שלנו בתוך המוח תאפשר לנו לעזור להם לשלוט בהתמכרות ולשמור עליהם באמת.

ד"ר שירלי הרשקו היא מומחית בכירה בישראל בתחום הפרעת קשב, חוקרת וסופרת, מרצה באוניברסיטה העברית, בעלת מכון לאבחון וטיפול לילדים ולמבוגרים, ומאחוריה חמישה ספרים רבי מכר וספר חדש נוסף.