פעם, לפני שהפכתי לאמא ועוד הייתי רק ימית, התנדבתי במד"א. מאז שני משפטים מלווים אותי: הראשון, "קודם כל לעצור את הדימום", והשני, "חובש טוב הוא חובש מאלתר". עד היום, גם מול פציעה הכי קטנה של אחד הילדים בבית, אני מדקלמת, בקול רם, כמעט כמו מנטרה: "קודם כל לעצור את הדימום".
אתמול, כשרצנו למקלט אחרי עוד אזעקה, הבן הקטן שלי, שרץ יחף, נחתך מזכוכית. בלי לחשוב הרמתי אותו והמשכתי לרוץ, כשמעלינו כבר נשמעים פיצוצים של יירוטים. רק במקלט, בין אנשים שאני לא מכירה, שמתי לב לדם. לקחתי שתי נשימות, ובזמן שאני לוחצת חזק עם הצעיף שלי על החתך שלו, הוא פתאום אמר: "אמא, מהר, תזכירי לי איך עוצרים את הדמיון?".
השאלה הזו, פשוטה וכואבת כל כך, נשארה איתי.
כי באמת, איך עוצרים דמיון של ילד? ואיך עוצרים דמיון של אמא, שמאז 7 באוקטובר יודעת שהמציאות יכולה להיות נוראית יותר מהסיוטים הכי גדולים שלה? איך מסבירים לילד כל כך קטן מה זה מלחמה? והאם אפשר לדבר על מלחמה בלי לדבר גם על מוות?
הרבה הורים מתקשים לנהל שיחה פתוחה עם ילדים על "המצב", ובטח על מוות. וגם כשאנחנו כן מדברים, רובנו מסתפקים בהסבר כללי קצר, שאולי מרגיע, אבל גם מפספס את ההזדמנות להקשיב למה שהילדים מרגישים סביב המצב. זה לא שאנחנו לא רוצים לדבר עם הילדים שלנו, אלא שאנחנו מבקשים להגן עליהם, חוששים להכניס להם רעיונות לראש או לומר משהו לא נכון, אם בכלל יש כזה דבר.
אבל בפועל, ילדים נחשפים למושגים של מלחמה ומוות הרבה יותר מוקדם ממה שהיינו רוצים לחשוב, בטח בישראל. הם עומדים בצפירה בימי זיכרון ומכירים סיפורים מהעבר. הם קולטים מבטים מודאגים, שברי שיחות של הורים ואחים ותמונות מהחדשות. ובימי מלחמה, הם גם שומעים את האזעקות ורצים למקלט יחד איתנו. יותר מזה, ילדים בכל העולם משחקים בגיבורי על ובמלחמות בין טובים לרעים.
העניין הוא שמה שאנחנו לא נספר לילדים שלנו, הם ימציאו לבד.
ולפעמים הדמיון יכול להיות הרבה יותר מפחיד מהמציאות.
ילדים משלימים מידע דרך הדמיון, חברים, מורים, קרובי משפחה, או האינטרנט. והידע שהם מקבלים יכול להיות, במקרה הטוב, לא מדויק, ובמקרה הפחות טוב לעורר בהם עוד יותר פחד. ההימנעות שלנו כהורים לדבר על המצב, גם אם מגיעה מהכוונה הכי טובה, עלולה בסופו של דבר להשאיר את הילדים שלנו להתמודד לבד עם כל המחשבות והדמיון שלהם על מה זה אומר " מלחמה", וגם מה זה אומר "למות".
אבל לפני שמתחילים לדבר עם ילדים על מלחמה ומוות, חשוב קודם להבין שהאופן שבו ילדים חושבים ומתמודדים עם העולם שונה מאוד משל מבוגרים. ההסתכלות של ילדים על העולם נשענת פחות על עובדות ויותר על החוויה הרגשית הפנימית שלהם. הם לא תמיד מבחינים בין מה ששייך לדמיון ומה למציאות. זו לא טעות, ולא משהו שצריך לתקן, זו פשוט הדרך שלהם להבין את העולם. בגלל זה הם יכולים לפחד ממפלצות מתחת למיטה, לחשוב שיש להם כוחות על, או שהגשם ירד כי הם היו עצובים, וגם להאמין לנו שאם יסיימו את הצלחת יגדלו להם שרירים.
אתמול במקלט, כשהבן שלי ביקש שאעזור לו "לעצור את הדמיון", לא הייתה לי תשובה טובה. אז חיבקתי חזק והבטחתי שהכול יהיה בסדר, למרות שלא הייתי בטוחה בזה בעצמי. ואז חשבתי שאולי התפקיד שלי כהורה הוא לא לעצור את הדמיון, אלא דווקא לתת לו מקום, ולא להשאיר אותו כלוא בפנים.
כשאנחנו מציעים לילדים מרחב שבו הם יכולים להניח את הפחדים שלהם בבטחה, אנחנו אולי לא מרגיעים את הפחד, אולי אנחנו מאירים אותו באור אחר, אבל בעיקר אנחנו לא משאירים אותם לבד.
אז שאלתי אותו, "אתה מפחד? מה אתה מדמיין?"
ושם, בתוך המקלט, הילד שלי דיבר פחדים שאף פלסטר או משפט כמו "יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם" לא יכול לעצור. הוא שאל למה מנסים להרוג אותנו ואם הכלב שלנו שנשאר בבית יכול למות? אמרתי שאלה מחשבות באמת מפחידות והבטחתי שאני עושה הכל כדי להגן עליו. ואז שיתפתי שגם אני מפחדת, ואיכשהו נראה לי שזה הרגיע אותו יותר מהכל.
ותוך כדי המשכתי לחשוב אם הגבתי נכון, ואם אני אמא מספיק טובה, ואז נזכרתי במשפט השני מהקורס חובשים, וחשבתי שאולי כמו חובש טוב, גם אמא טובה היא אמא שמאלתרת.
ד״ר ימית סול-נוטס היא פסיכולוגית קלינית בכירה במערך המרפאות לילדים ונוער בבית החולים שלוותה, חוקרת באונ׳ חיפה ותסריטאית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו