"חמדנות במלחמה": מעיין אדם קוראת למרד

בזמן שמשפחות קורסות תחת הנטל הכלכלי והנפשי שלהמלחמה, הורים לילדים בגיל הרך מוצאים את עצמם מול שוקת שבורה: תשלום מלא על שירות שהם כלל לא מקבלים.

מעיין אדםהציפה את סוגיית ה"אקזיט" של בעלי הגנים על גב ההורים במונולוג זועם בתוכנית "חיים ומעיין"בקשת 12, שמציף שאלות קשות על היעדר רגולציה ועל שוק פרוץ שבו ההורים נשארים תמיד בצד המפסיד.

שוק פרוץ והורים שהפכו לבני ערובה

הסיפור של מעיין אדם הוא לא סיפור נקודתי על גן אחד, אלא תמונת מראה של כשל שוק חמור שמדינת ישראל מסרבת לטפל בו מלחמה אחר מלחמה.

חינוך הגיל הרך (לידה עד שלוש) בישראל מופרט ברובו, וככזה, הוא מתנהל כמו שוק חופשי ואגרסיבי. החוזים שעליהם חותמים ההורים בתחילת השנה הם לרוב חוזים דרקוניים וחד-צדדיים, שאינם כוללים סעיפי "כוח עליון" או מצבי חירום לאומיים.

כשפיקוד העורף מורה על סגירת מסגרות, נוצר אבסורד כלכלי מקומם: הורים רבים, חלקם מגויסים למילואים, מפונים מבתיהם או נאבקים לעבוד מהבית כשהילדים מתרוצצים סביבם,ממשיכים לשלם אלפי שקלים בחודשלגן סגור.

במקביל, בעלי הגנים ממהרים להוציא את הצוותים לחופשה ללא תשלום ובכך מעבירים את נטל המשכורות אל הביטוח הלאומי.

התוצאה? ההוצאות התפעוליות של הגן (שכר, מזון, חשמל, חוגים) נחתכות כמעט לאפס, בעוד שההכנסות מההורים נשארות מלאות. זוהי לא רק חזירות צרכנית, אלא ניצול ציני של מצוקה לאומית.

מה עושה המדינה?

המדינה, מצידה, גוררת רגליים. בהיעדר חקיקה ברורה שתסדיר את התשלומים למסגרות הפרטיות בשעת חירום, ההורים נותרים בודדים במערכה מול גופים עסקיים שמחזיקים בקלף המיקוח הרגיש ביותר: השגרה של הילד. האיום "אם לא תשלמו, הילד יאבד את מקומו" הופך לסחיטה רגשית וכלכלית שמעט מאוד הורים יכולים לעמוד מולה.

"לשלם אלפי שקלים על שירות שלא מקבלים"

מעיין אדם, אמא לשתי בנות, החליטה לא לשתוק יותר והציפה את הסוגיה הכואבת הזו בשידור. היא שיתפה בסיפור האישי שלה, שהוא הלכה למעשה הסיפור של עשרות אלפי משפחות בישראל:

"אני פניתי לגן שבו אני משלמת 5,700 שקל בחודש. שתי בנות - 11,140 שקלים... במטרה לדון עם הגן. האם לשלם? יכול להיות שחודש שלם לא נקבל שירות".

היא היטיבה לנסח את הפער הבלתי נתפס בין מה שקורה בחשבון הבנק של הגן לבין מה שקורה בכיס של ההורים:

"תבינו שההוצאה של הגן היא בעיקר על הסגל. על הגננות, על הסייעות... הן כולן, ובדקתי, בחל"ת. מי שישלם להם על התקופה הזאת זו המדינה. אוכל - אין, חוגים - אין. איזה אקזיט! לקחת עשרת אלפים שקל לכיס, על שתי בנות, 60 ילדים בגן".

איומים במקום סולידריות חברתית

במקום לגלות התחשבות במצב, הורים שמנסים לדון על התשלום נתקלים לא פעם בחומה בצורה. אדם חשפה את התגובה המקוממת שקיבלה כאשר ניסתה להעלות את הנושא:

"כשאני פניתי, אמרו לי: 'גברת, אם את לא תשלמי, הבנות שלך עפות מהגן מיד ולאלתר'".

קריאה להתאגדות: הידיים שלנו לא קשורות

המונולוג של מעיין אדם הוא קריאת השכמה. הוא מדגיש שהפתרון לא יכול להישאר ברמה הפרטנית של אמא שרבה עם מנהלת הגן בוואטסאפ, אלא דורש התאגדות צרכנית איתנה ולחץ אזרחי על מקבלי ההחלטות:

"אני מזועזעת. אפילו לא בשביל עצמי. בשביל כל ההורים השבויים בחמדנות, בחוסר המוסר הזה, שמשפחות קורסות במלחמה... אני איתכם. זה קורה מלחמה אחרי מלחמה. אין אף אחד שיגן כי זה כאילו גן פרטי. את מול הדבר הזה, הידיים קשורות".

את דבריה סיימה במסר חשוב של העצמה קהילתית:

"הידיים שלנו לא קשורות ואנחנו לא חסרי אונים, ואנחנו צריכים לעשות משהו ביחד".