ביום האישה נריע לנשים - ואז נשאיר אותן בבית עם הילדים

היום (ראשון) נציין את יום האישה הבינלאומי. יהיו נאומים, פוסטים מרגשים על העצמה נשית, הבטחות לשוויון ושיחות על קידום נשים בשוק העבודה.

אבל אם נביט רגע במה שקורה עכשיו בתוך הבתים בישראל - נגלה מציאות אחרת לגמרי. כי כשהמערכת משתבשת, השוויון הוא הדבר הראשון שנעלם.

אין לימודים פרונטליים, הילדים בבית, העבודה עדיין דורשת תפקוד מלא, והמשק מנסה להמשיך לפעול. בתוך המציאות הזאת מתברר מהר מאוד על מי באמת נופל הנטל. ברוב מוחלט של הבתים בישראל - אלו האימהות.

לא צריך מחקרים כדי להבין את זה. התסריט מוכר, הילדים בבית, העבודה מחכה, ומישהו צריך להישאר. ומעטים מאוד הגברים שיודו בפני הבוס שלהם, אם הם לא הבוסים בעצמם, שהאישה שלהם חיונית לעבודה ושהיא זו שצריכה לצאת מהבית.

גם היום, בשנת 2026, זה עדיין משפט שלא נאמר בקלות.

וכך הגברים יוצאים מהדלת בבוקר, מנופפים לילדים לשלום, וממשיכים לעבודה. הרי כולם יודעים שהם מרוויחים יותר. העבודה שלהם "חשובה יותר". מישהו צריך להישאר. וה"מישהו" הזאת היא כמעט תמיד האישה.

אבל כאן מגיע האבסורד הגדול באמת, לא רק שהנטל נופל שוב על האימהות - גם אין שום מתווה פיצויים עבורן.

נשים שנאלצות להיעדר מהעבודה, לקחת ימי חופשה, או פשוט לוותר על הכנסה כדי להישאר בבית עם הילדים - עושות זאת בלי רשת ביטחון ובלי פתרון אמיתי מהמדינה. המדינה מבטיחה הגנה מפיטורין, מבקשת מהעסיקים להתחשב - אבל מה עם ההכנסה?

וכך, בזמן שהמערכת מצפה שהמשק ימשיך לפעול כמעט כרגיל, אלפי אימהות מוצאות את עצמן בין העבודה לילדים - ובסוף גם משלמות את המחיר הכלכלי. וכל זה קורה בדיוק כשאנחנו מתכוננים לציין את יום האישה הבינלאומי. האירוניה כמעט מושלמת.

אז ביום האישה אפשר יהיה לדבר על שוויון והעצמה. על טייסות בשמיים, על מדעניות, רופאות ויכולות טכניות מרשימות, ועל נשים שמצליחות ללהטט בין קריירה, בית וילדים כמו בקרקס. אבל בסופו של דבר, כל עוד אין פתרון אמיתי לאימהות שנאלצות להישאר בבית כשהמערכת קורסת - השוויון הזה נשאר בעיקר סיסמה. ובמציאות, רבות מאיתנו שוב ימצאו את עצמן במטבח מטגנות שניצלים.

המדינה אולי יודעת להגן על השמיים שלנו מטילים, אבל שוב מתברר שעל הקרקע, האימהות נשארות בלי הגנה. ובלי מתווה פיצויים.