בתקופות של איום ביטחוני מתמשך, ילדים אינם נחשפים רק לאזעקות ולדיווחים חדשותיים אלא גם (ובעיקר) לאופן שבו המבוגרים סביבם מפרשים את המציאות ומגיבים לה. מבחינה התפתחותית, ההורה משמש עבור הילד מערכת ויסות חיצונית. היכולת של הילד לעבד אירועי דחק נשענת במידה רבה על היציבות הרגשית והקוגניטיבית של המבוגר המטפל.
בהקשר זה, אחת הטעויות השכיחות היא השימוש במשפטים כלליים ומרגיעים לכאורה כגון "הכל בסדר". אמירה זו, גם כאשר היא נאמרת מתוך כוונה טובה, עלולה לייצר פער בין החוויה הפנימית של הילד לבין המסר המילולי שהוא מקבל. כאשר הילד חש פחד, עוררות גופנית או דריכות, והמבוגר מציג תמונה נטולת איום, נוצרת דיסוננס שעלול לפגוע בתחושת האמון ואף להגביר חרדה.
הגישה היעילה יותר מבוססת על הכרה במציאות תוך הדגשת מסוגלות. אמירה מדויקת, עניינית ומותאמת גיל המבהירה כי קיים איום אך קיימים גם אמצעי הגנה ודרכי פעולה ברורות, מאפשרת אינטגרציה בין החוויה הרגשית לבין הפרשנות הקוגניטיבית. ילדים אינם זקוקים להכחשה של המצב, אלא למסגור אחראי שלו.
תגובה נפשית לאירועי דחק אינה מתבטאת תמיד בבכי או בהתפרצות רגשית. לעיתים היא מופיעה בדפוסים מתוחכמים יותר. ילד ההופך ממושמע באופן חריג, שואף לשלמות בלתי פוסקת או נמנע מכל התנהגות שעלולה לעורר אי שביעות רצון, עשוי לבטא בכך ניסיון להשיב תחושת שליטה בעולם הנתפס כבלתי צפוי.
גם צמצום רגשי, ירידה בספונטניות, הימנעות ממשחק חופשי או צורך מוגבר באישור מתמיד, עשויים לשקף עומס פנימי. יש להימנע מפרשנות שטחית של התנהגות "נוחה" כסימן לחוסן. במצבים מסוימים מדובר במנגנון הסתגלות המצריך תשומת לב.
גבולות ושגרה
בעת איום חיצוני, קיימת נטייה הורית לרכך גבולות מתוך אמפתיה. עם זאת, מחקרי התפתחות מצביעים על כך שמסגרת ברורה, כללים עקביים ושגרה יציבה מהווים מנגנון ויסות משמעותי. כאשר הסביבה החיצונית מאופיינת באי ודאות, המסגרת הביתית צריכה להיות צפויה ככל האפשר.
אין מדובר בנוקשות, אלא ביצירת רציפות. שעות שינה קבועות, סדר יום ברור, כללים עקביים בנוגע למסכים ולחובות, וטקסים יומיומיים חוזרים, מייצרים תחושת סדר. טקסים פשוטים, כגון ארוחה משותפת או קריאה קבועה לפני השינה, אינם עניין סמלי בלבד. הם מהווים עוגנים קוגניטיביים ורגשיים המאותתים למוח כי החיים ממשיכים במסגרת מובנית.
תיווך מצוקה של אחרים
במרחבים מוגנים או במקלטים, ילדים עשויים להיחשף למבוגרים החווים תגובות חרדה אקוטיות. אין מקום להתעלמות או להעמדת פנים. הסבר ענייני, המתאר כי לעיתים פחד גורם לגוף להגיב בעוצמה אך מדובר בתגובה חולפת הניתנת לטיפול, מסייע למנוע פרשנות קטסטרופלית.
ההורה אינו נדרש להיות נטול פחד. הוא נדרש ליכולת רפלקטיבית ולוויסות עצמי. הכרה בכך שגם מבוגרים חווים דריכות, לצד הדגמת כלים להרגעה כגון נשימה מבוקרת או שיח רגשי מאוזן, מאפשרת לילד ללמוד מודל אדפטיבי של התמודדות.
בשנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית בזמינות שירותי בריאות הנפש באמצעות רפואה מרחוק. במצבים של איום ביטחוני, כאשר קיימת מגבלה פיזית על הגעה למסגרות טיפוליות, היכולת לקיים הערכה קלינית, שיחות טיפוליות והתערבות ראשונית באמצעים דיגיטליים מהווה רכיב קריטי במערך המענה.
טיפול מרחוק מאפשר זיהוי מוקדם של תגובות דחק חריגות, הדרכת הורים בזמן אמת, וליווי רציף ללא צורך בהמתנה ממושכת. עבור ילדים ומתבגרים, עצם הידיעה כי קיימת כתובת מקצועית נגישה, גם מהבית, מפחיתה תחושת בידוד ומגבירה תחושת שליטה.
לסיכום, ההתמודדות הנפשית של ילדים בתקופות של איום מתמשך אינה נשענת על הבטחות כלליות או אופטימיות בלתי מבוססת. היא נשענת על תיווך מדויק של המציאות, על מסגרת יציבה, על גבולות עקביים ועל נגישות למענה מקצועי בעת הצורך.
במצבים שבהם השליטה החיצונית מוגבלת, האחריות המרכזית של המבוגר היא לספק יציבות פרשנית ורגשית. לא לספר שהכל בסדר, אלא להראות כיצד מתמודדים כאשר המציאות מורכבת.
פרופ' איל פרוכטר הוא יו"ר המועצה הלאומית לפוסט טראומה ומנהל תחום בריאות הנפש בפמי ובעמותת עיקר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו