הילד חולם להיות דני אבדיה? כך תהיו הגב שלו בדרך לפסגה

הרגע שבו דני אבדיה נבחר לאולסטאר הצית ניצוץ שקט בבתים רבים: ילדים שהביטו במסך ואמרו להוריהם: "גם אני רוצה". המשאלה הזו עוברת גם דרך ההורים, ומעלה את השאלה כיצד נכון ללוות ולתמוך בילדכם בהשגת החלום

הסוד של אבדיה: לא רק גנטיקה

אבי אבן, מי שהיה אחראי על המעבר של אבדיה למכבי תל אביב, התארח בזמנו בקורס בתואר שני בניהול ספורט בנושא של איתור ופיתוח טאלנטים, והתייחס ארוכות להצלחה של אבדיה כשעוד לא חלם על אולסטאר. הוא סיפר שאבדיה לא הגיע למחלקת הנוער כשחקן המוביל בשכבת הגיל שלו, ושאפילו היכולת האתלטית שלו הייתה בתחילה מתחת לממוצע.

אז מה גרם למועדון הפאר להמר עליו בכל הכוח? מעבר לנתונים הפיזיים ול"עיניים הנוצצות" - הסיבות המרכזיות היו נעוצות בבית.

דני גדל כ"בן לאבא שחקן" וכילד ש"גדל במגרשים לאבא מאמן". אבא שלו הבין לעומק את המאמץ והמחויבות הנדרשים להגשמת חלום, ותהליך העבודה הקשה היה טבוע בדני מהבית. מראיונות שדני נתן בהמשך ניתן להבין שלא פחות חשובה הייתה אמו, שהעניקה לו את המעטפת הרגשית האופטימלית. היא הייתה שם ב"עבודה השקטה", הרימה אותו ברגעי "דאון", ואפילו מנעה ממנו לפרוש בגיל צעיר כשהקושי הציף אותו.

ברגע שדני הבין עם עצמו שהוא מתחייב לתהליך ומקבל את התמיכה גם בבית, הוא היה השחקן הכי רעב שהשקיע הרבה מעל לכולם. בספורט הישגי מדובר על מאמצים גדולים מאוד.

המחיר של החלום

להיות ספורטאי הישגי בגיל העשרה בישראל זה לא חוג של פעמיים בשבוע. ספורטאי הישג בענף ההתעמלות לדוגמה, שלומד בחטיבת הביניים, יתעמל כל יום כ-4 שעות ועוד לפחות יום אחד באימון כפול על חשבון יום לימודים שאותו יצטרך להשלים. מלבד יום מנוחה בשבת הוא נדרש מגיל צעיר לתחזק לו"ז של ספורטאי אולימפי וללא תגמול כלכלי הקיים בענפי הכדור.

בענפים אחרים לו"ז האימונים צפוף לא פחות, והוא דורש חוסן מנטלי להתמודדות עם פציעות, לחצי תחרויות, מפחי נפש ותסכול בעקבות הפסדים כואבים, ערעור על המסוגלות העצמית וצמצום משמעותי בחיי החברה.

במציאות כזו, המעורבות ההורית היא משתנה קריטי במימוש הפוטנציאל של הילד. לכן, מאמנים מנוסים לא מסתכלים רק על הספורטאי, אלא גם "פוזלים" לעבר ההורים כדי להבין את מערכת היחסים ואת הליווי שהילד מקבל.

שלושת סוגי ההורים: איפה אתם על הרצף?

המודל של הרופא האמריקאי, ויליאם סטיוארט הלסטד, משרטט שלושה סגנונות של תמיכה הורית שכל הורה לספורטאי צעיר כדאי שיכיר:

הורה בתת מעורבות: מי שבעיקר חווה את העלויות הכלכליות הכבדות (הוצאות על תחרויות, אימונים, ציוד, טיפולים, שיעורים פרטיים) ואת הלוגיסטיקה המתישה של ההסעות לאימונים כנטל, ולוקח צעד אחורה. ללא תמיכה מאסיבית מהמועדון ו/ או מודל של אקדמיה בספורט. לספורטאי כזה יהיה קשה מאוד לפרוץ קדימה.

ההורה המוצף: הורה שמתקשה להכיל את הקושי הרגשי של הילד כשהוא פצוע או מתוסכל מאי הצלחות, והוא חווה את הכאב הזה בעצמו בעוצמה גבוהה מדי. מכיוון שהוא עצמו לא מצליח לווסת את החרדה לעצמו, הוא מתקשה לשמש כאוזן קשבת ודמות מכילה שמסייעת לילד להתמודד עם הלחצים הרבים בספורט תחרותי.

הורה במעורבות יתר: כאן הסכנה גדולה במיוחד. זהו הורה שחווה "הזדהות יתר" - ההצלחה של הילד היא ההצלחה שלו, והכישלון הוא כישלונו האישי. הורים אלו עלולים להתערב למאמן בעבודתו המקצועית, לייצר לחץ גדול מדי על המערכת ולגרום לילד להרגיש שהאהבה אליו תלויה בתוצאה על הלוח.

כשחלום הופך למדד ערך

האתגר ההורי הגדול ביותר הוא להבחין מתי החלום שייך לילד ומתי הוא הפך לפרויקט של ההורה. שאיפה למצוינות היא מבורכת ומפתחת משמעת וחוסן, אבל הקושי מתחיל כשהילד מרגיש שהוא "שווה" רק אם הוא מנצח.

המעבר ממנוע צמיחה ללחץ סמוי הוא דק מאוד. זה קורה כשוויתור על מפגש חברתי או עוד אימון בוקר נעשים מתוך פחד לאכזב ולא מתוך תשוקה. הורים רבים חוששים להקטין שאיפות, אבל לא פחות חשוב זה דווקא לאפשר לילד עצירה או בחירה מחדש. זה לא נחשב לכישלון, אלא לביטוי של ביטחון.

הילד הוא קודם כל ילד

בתוך המרוץ אחר המדליה או הגביע, קל לשכוח שהספורטאי הצעיר זקוק גם למשחק חופשי, לשעמום ולזמן משפחתי שלא נמדד בתוצאות. הבית צריך להיות "מקום בטוח", ולא חדר הלבשה נוסף שבו מנתחים טעויות אחרי הפסד. ספורטאים מצליחים מעידים בדיעבד שהדבר החשוב ביותר שקיבלו מהבית לא היה "דחיפה", אלא "גב" - הורה שראה אותם גם כשהם לא הצטיינו ולא בלבל בין אהבה לתוצאה.

אז אם הילד שלכם חולם להיות דני אבדיה הבא בענף הספורט שלו זה מבורך ובריא. עכשיו הכדור עובר למגרש שלכם, שייקח אתכם למסע בו תסייעו לילדכם להציב לעצמו סטנדרטים גבוהים של התמדה ורצינות לצד חמימות ותמיכה רגשית. אפשרו לו להיות גם ספורטאי, גם תלמיד וגם ילד שטועה. כך, גם אם החלום המקצועני לא יתגשם, הוא יצא מהמסע הזה שלם, בטוח בעצמו ועם תחושת ערך עצמי. וזו, בסופו של דבר, המדליה החשובה מכולן.

ד"ר ניב נחליאלי, מוביל התמחות בניהול ספורט (M.B.A) ובחינוך וספורט (MA), הקריה האקדמית אונו