אימהות לעיתים קרובות רגילות לשאת את רגשות האשם בהורות כאילו הם חלק מהציוד הבסיסי. יש את המשפט המוכר: "נולדת אמא - נולדה גם האשמה". אבל אולי הגיע הזמן לשאול אם הוא באמת מוצדק.
כשהבכור נולד האימהות "על זה": קוראות כל מאמר, נרשמות לכל קבוצת אימהות, קונות צעצוע התפתחותי לכל שלב ולא רוצות לפספס כלום. יש שם אהבה גדולה - אבל גם הרבה פחד.
כשהשני מגיע משהו בנו כבר רגוע יותר. אנחנו פחות נבהלות מכל שיעול, פחות מודדות כל גרם חלב, ויודעות שהדבר הקבוע היחיד הוא השינוי.
לצד זה מתגנבת האשמה: "לא קניתי לו כלום חדש", "אני כמעט לא מקריאה כמו פעם", "אין לי באמת זמן להתלהב מכל שלב". נכון - הבכורים מקבלים יותר זמן לבד. יותר תשומת לב לפרטים. יותר "פעם ראשונה". אבל הם מקבלים גם יותר דאגה. יותר ציפיות וכפועל יוצא גם יותר אכזבות. הילדים השניים לעומת זאת מקבלים פחות לחץ ויותר זרימה. פחות חרדה - יותר נוכחות.
בקליניקה שלי כמעט כל שבוע אימא אומרת לי: "אני מפחדת שהקטן מקבל פחות". אני זוכרת אימא אחת שסיפרה בדמעות איך הבכור שלה זכה לטקס שינה קבוע, סיפור בכל ערב וטיול שבת רק שלהם, ואילו הבן השני "גדל תוך כדי החיים".
כמה שבועות אחר כך היא סיפרה לי משהו אחר: הבכור מתקשה מאוד כשלא מצליח, נבהל משינויים וצריך המון הכנה מראש - בעוד שהקטן סקרן, גמיש, נכנס בקלות למצבים חדשים ומסתדר עם ילדים אחרים מהר יותר. זה לא מדעי בפני עצמו - אבל הוא מזכיר לנו משהו חשוב: ילדים שונים מקבלים דברים שונים.
גם מחקרים על סדר לידה מראה תמונה מורכבת יותר מהקלישאות הישנות. מחקרים בעשור האחרון (למשל מחקרים על דינמיקות בין אחים ועל למידה חברתית בין אחים) מצאו שילדים צעירים יותר מרוויחים לעיתים מיומנויות חברתיות גבוהות יותר, הסתגלות טובה יותר למצבים חדשים ולמידה מואצת - פשוט כי הם גדלים בתוך מערכת שכבר קיימת. הם נחשפים לשפה, למשחק, לקונפליקט ולפתרון שלו - מוקדם יותר ובאופן טבעי. כלומר, הם לא מקבלים פחות. הם מקבלים משהו אחר.
לכל ילד יתרון אחר / מידג'רני
להיות בכור פירושו לרוב לוותר, לחלוק, להסתגל לשינוי גדול באמצע החיים. זה תפקיד לא פשוט בכלל. מצד שני, להיות ילד שני פירושו לגדול בתוך בית שכבר למד משהו - בית עם פחות בהלה ויותר ניסיון. הילד השני מקבל הורים מנוסים, סלחניים ואנושיים יותר, ולפעמים זה שווה יותר מכל צעצוע חדש.
ואם האשמה כבר כאן - תני לה תפקיד. שאלי את עצמך: איזה רגע קטן אני רוצה ליצור רק עם הילד השני? איזה טקס קטן אפשר להחזיר? איפה אני רוצה לשים את הפוקוס שלי השבוע?
לכל אחד מהילדים מתאים דבר אחר, כי כמו שאני תמיד אומרת לגבי ילדים ובטח בתוך יחסי אחאות - אנחנו אף פעם לא רוצות להשוות בין הילדים, כמו שפשוט כל אחד מהם יקבל בדיוק את מה שהוא צריך. זה תמיד ייראה אחרת.
בסוף, הילד השני שלך לא צריך שתאזני את העבר, הוא צריך אותך - בלי אשמה ועם קשר משותף ברור יותר. זה כל הסיפור.
שרי גל רוזנבלום פסיכולוגית במיקוד קשר הורה-ילד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו