מפחדים להציב גבולות לילדים? כך תעשו זאת נכון

להיות הורים זה קשה. אנחנו גדלים ביחד איתם מהרגע שנולדו, ולכן מה שחשוב זה שהחוקים והכללים שלפיהם נרצה לגדל אותם יהיו שם מיומם הראשון ויתעדכנו לפי הגיל שלהם.

• מדברים את הפחד: כך נעזור לבני הנוער להתמודד עם גיל ההתבגרות

• עם היד על הדופק: כך נעלה את מודעות ילדינו לפרטיות ברשת

• הכי חשוב לטפח: הקשר בין האב לתינוק משפיע על יכולותיו בעתיד

פעמים רבות, חוסר בגבולות מתרחש כשלהורים קשה להעניק גבולות. עם הילדים "הלא ממושמעים" עוד אפשר להסתדר, אבל כשילד גדל והופך למתבגר, העניינים לפעמים עלולים לצאת משליטה. חשוב להגיד שגם אם מתחילים את העבודה עם ילד כשהוא כבר "גדל" – זה לגמרי אפשרי, גם אם הוא בן 9, בן 14 או 20.

גבולות הם דבר נהדר

כשאני מדברת על גבולות, אני בכוונה אומרת "הענקת" גבולות ולא "הצבת" גבולות. גבולות הם משהו חשוב שעוזרים לכל אחד להבין מה מצופה ממנו ומה הם הקודים החברתיים בכל מסגרת שבה הוא נמצא. את הגבולות חשוב שנעניק לילדים כבר מגיל אפס, כי בעזרתם אנחנו מסבירים להם מה מצופה מהם בבית, בגן, אצל סבא וסבתא וכו'. את הגבולות אנחנו קובעים על ידי חוקים וכללים, אז מה ההבדל?

חוק הוא חוק: פשוטו כמשמעו. זה משהו שאסור לעבור עליו אף פעם, ולא משנה מה. לדוגמה: אלימות, לעשות משהו מסוכן, להתנהג בחוסר כבוד וכו'.

כלל: בניגוד לחוק, הכלל עלול להשתנות והוא בעצם "חוק" שלעיתים מותר לעבור עליו ולפעמים יהיו לכך גם השלכות, וזה עדיין משהו שהילד יכול לקחת בחשבון. למשל: אסור למשוך זמן בערב בהתארגנות לילה. הילד ידע שבמידה והוא בוחר למשוך זמן, הזמן יבוא על חשבון משהו אחר לפני השינה, כמו סיפור.

יש חוקים שגם משתנים ממקום למקום, למשל כשנסביר לילדים שבגן אסור לדבר בזמן האוכל, ובבית זה דווקא הזמן הטוב ביותר לדבר.

ניסוח חיובי

אנחנו רוצים שהילד שלנו, לא משנה מה גילו, יקשיב לנו, וחשוב מכך – שזה יגיע ממקום בונה ולא קשוח, מה שיכול רק ייצור פער, ולכן חשוב תמיד להתנסח בצורה חיובית מול הילד שלנו. במקום להגיד לילד "אם לא תנעל נעליים, אני לא ארד איתך לגינה", חשוב שנגיד לו ש"על מנת שנוכל לרדת לגינה, חשוב שתנעל נעליים". בהמשך, נדבר ככה גם אל המתבגרים שלנו, ונגיד להם שכדי שנוכל ללכת לקראתם במשהו שהם רוצים, אנחנו צריכים מהם שיעשו משהו אחר שאנחנו דורשים מהם.

גבולות למתבגרים

חשוב שנזכור שגם כשהילד שלנו מתפדח מכל מה שאנחנו עושים, הוא צריך אותנו. ההורים אמורים להשיט את הספינה. אנחנו צריכים לתת לילד הרגשת ביטחון במי שהוא, לעזור לו להיות עצמאי ולגרום לו לדעת שתמיד נהיה שם בשבילו. אנחנו אמורים ליזום עם המתבגרים את השיחות המביכות (למשל על מחזור, סרטי פורנו, אמצעי מניעה ועוד), ואנחנו גם צריכים להעניק להם את הגבולות.

הדרך היא אותה דרך, אבל את השיחה נתאים לגיל הילד. אנחנו בהחלט יכולים להגיד למתבגר שכדי שאנחנו נאפשר לו להזמין חברים או אפילו כדי שנוכל לאפשר לו לקחת את האוטו המשפחתי, אנחנו מצפים ממנו שגם הוא, למשל, יעמוד במטלות הבית, ידבר בצורה מכבדת או כל מה שאנחנו מרגישים שאנחנו צריכים ממנו. חשוב גם שתמיד כשאנחנו דורשים מהילד משהו, ניתן לו להרגיש שאנחנו גם רואים אותו. למשל: אנחנו יכולים לאפשר למתבגר לא לסדר את החדר ולהסביר לו שאנחנו מכבדים את המרחב האישי שלו, וכדי שזה ימשיך להתנהל ככה אנחנו מצפים ממנו לכבד את המרחב שלנו, ולא להשאיר כלים או נעליים בסלון. בכך, אנו מעניקים גבול, מעצימים את הילד ומראים לו שאנחנו רואים ומרגישים אותו.

לא לפחד כלל

אם אנחנו מרגישים שפספסנו את המועד ולא הענקנו את הגבולות לילדים כשהיו קטנים, לא נחשוש להתחיל לעשות זאת כשהם מתבגרים. במידה ואנחנו מרגישים שכבר אין לנו שליטה ואולי "פספסנו את הרכבת", אנחנו חייבים ללכת להכוונה שתיתן לנו את הכלים לא לפחד מכך שהילדים שלנו יהיו נוכחים בצורה שתיתן להם ביטחון.

הנוכחות הבטוחה של ההורים חיונית לילד: הוא לא יכול להרגיש שההורה מפחד ממנו או "לא יכול עליו". זה ממש לא אומר שלא צריך להיות קשוח עם הילד, אלא בדיוק להיפך: הגבולות יכולים להיות מוענקים לילדים ממקום בונה, מאמין וסומך, וגם מהמקום של הניסיון, שלילדים פשוט אין בשלב זה של חייהם.

הכותבת היא בעלת קליניקה לליווי משפחתי, מדריכת הורים לגיל הרך ולבני נוער, יועצת זוגיות ויועצת שינה, כתבת ומרצה בענייני זוגיות והורות. מלווה גם משפחות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים.