| צילום: Getty Images

נותנים לתינוק להירדם בבכי? זו הטעות הקריטית שאתם עושים

עד גיל שנה, המוח של התינוק מתפתח כל העת – כך שכל חוויה קשה שהוא עובר, משפיעה על הקשרים במוחו • ההשלכות עלולות להשפיע אפילו על ההתפתחות הרגשית שלו, ועל ההבנה שאולי אין על מי לסמוך בעולם

כל הורה שמע על השיטה שמעודדת תינוקות להירדם לבדם בתוך מספר דקות בודדות, אותה מאמצים הורים רבים ששואפים לישון לילה שלם, אך ספק אם ידעתם שיש בכך כדי לגרום לו לפגיעה ממושכת.

לאורך ההיסטוריה האנושית, ילדים גודלו בדרך כלל במשפחות גדולות ומורחבות. "דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד", זו אמירה אפריקנית עתיקה שרק ממחישה עד כמה אנחנו רחוקים מזה בחיים המודרניים. ההורים של היום הם ההורים הכי מבודדים לאורך ההיסטוריה האנושית. כשהורים פוגשים דפוסי שינה של תינוקות, מגיע הרבה פעמים חוסר אונים – והצעד הבא הוא לחפש עזרה: איך גורמים לתינוק לישון רצוף? איך גורמים לו להירדם ללא תלות בהוריו?

אל תתפתו

אני בטוחה ששמעתם על תינוקות שלמדו להירדם לבד כבר בגיל 3 חודשים, ועל תינוקות שישנים לילה שלם בגיל 5 חודשים. אז נכון, זה יכול להיות יעיל, מהיר ואני בטוחה שזה נשמע מפתה ואתם ממש רוצים לישון לילה שלם.

פוטנציאל התעוררות גבוה (אילוסטרציה), צילום: Getty Images

 

קודם כל, חשוב לציין כי דפוסי שינה תקינים של תינוקות בשנה הראשונה לחייהם שונים מדפוסי שינה של מבוגרים. תינוקות מונעים על ידי אינסטינקטים הישרדותיים: הם מתעוררים לעיתים קרובות בחודשים הראשונים לחייהם מכיוון שזה שומר עליהם, מגן עליהם מפני כניסה למצב של שינה עמוקה. הם זקוקים להזנה לעיתים קרובות, ולכן גם מתעוררים לאכול. השינה היא מקוטעת, לא רציפה – תינוק מבלה חלק ניכר מהשינה שלו ב"שינה פעילה", שמאופיינת בהרבה תנועתיות עם פוטנציאל התעוררות גבוה.

שנה ראשונה קריטית

תינוקות עד גיל שנה הם הישרדותיים ומוחם מתפתח כל העת. בשנה הזו, כל חוויה קשה שהתינוק חווה משפיעה על הקשרים במוחו. זו תקופה קריטית וההתפתחות הרגשית בה כל כך חשובה. חוויות מתסכלות ומייאשות כמו חוסר מענה לבכי עלולות להיות קשות מדי. כשאין מענה לבכי, רמת הסטרס אצל התינוק היא בלתי נסבלת, עד כדי עלייה בלחץ הדם ובהורמונים של לחץ כמו קורטיזול ואדרנלין. הורמונים כאלה עלולים להשפיע על עלייה בלחץ הדם, על תנודתיות בקצב הלב והנשימה, על מערכת החיסון והעיכול ועוד.

נוסף על כך, המשימה ההתפתחותית החשובה ביותר היא רכישת אמון בסיסי בעולם. לפי התיאוריה החשובה כל כך של הפסיכולוג אריק אריקסון, השנה הראשונה לחיים היא תקופה רגישה לביסוס תחושת אמון בעולם. כאשר התינוק מקבל מענה לצרכים שלו, הפיזיים והרגשיים, הוא לומד שהעולם הוא מקום בטוח שאפשר לסמוך עליו, שהוא יכול לסמוך על המטפלים בו, על עצמו ועל העולם כולו. לעומת זאת, כאשר הצרכים של התינוק נדחים או אם מתעלמים ממנו, הוא מפתח תחושה של חוסר אמון בעולם, שמוביל לביטחון עצמי מעורער. כאשר התינוק לומד שלא תהיה תגובה לבכי שלו, הייאוש שלו גובר, ואז אפשר פשוט להפסיק לבכות – פשוט כי אין טעם. הוא עשוי לבלות את כל חייו בניסיון למלא את הריק הפנימי שנוצר.

אל תתנו לייאוש של התינוק לגבור (אילוסטרציה), צילום: Getty Images

 

יש על מי לסמוך?

בשנות ה-20, כאשר תחום הרפואה נסער מחיידקים והעברת זיהומים, הגישה הרווחת הייתה להמעיט בהרעפת חיבה על תינוקות. ההנחה דאז הייתה ש"אנשי המדע" ידעו טוב יותר מאימהות, סבתות ומשפחות כיצד לגדל ילד. בגישה זו, יחס חם והרעפת אהבה על התינוק תהפוך אותו לאדם מתבכיין, תלותי, כושל. המדע ממש הזהיר מפני סכנות של "יותר מדי אהבת אם".

בעזרת חקר המוח אפשר לאשר את מה שפעם תפסו כמובן מאליו – כשמשאירים תינוק במצוקה, זה עלול לפגוע בו פגיעה ממושכת. כשתינוק בוכה זו קריאה לעזרה. כשאף אחד לא ניגש אליו, הבכי יגבר, כל שריריו מתאמצים, פעילות הלב והריאות עולה, רמת החמצן בדם יורדת ובשלב מסוים יכלו כוחותיו והוא יפסיק לבכות. במחקר שנערך בניו זילנד ופורסם בכתב העתEarly Human Development, נמדדו במשך חמישה ימים כמויות הקורטיזול (הורמון המופרש בשעת לחץ) ברוק מתינוקות בני חמישה עד 10 חודשים, שנדרשו להירדם בעצמם.

ביום הראשון בכו רוב התינוקות 20 דקות ומעלה, ונרשמה עלייה ברמות הקורטיזול. ביום השלישי כבר הפסיקו התינוקות לבכות, אולם רמת הקורטיזול שברוק שלהם נותרה גבוהה, מה שמוכיח שזה לא שהתינוק לימד את עצמו להתמודד או להירגע, אלא שהוא הבין שגם על הקרובים ביותר אי אפשר לסמוך והוא פשוט התייאש.

להמעיט באהבה? (אילוסטרציה), צילום: Getty Images

 

לבכות או לא להיות

אני רוצה לשתף בחוויה אישית שלי עם בני הבכור: השתתפתי בקבוצת אימהות שבועית עם מנחה מקצועית, שהבטיחה לנו שכשנגיע לגיל 8 חודשים, היא תגלה לנו את הסוד ללילה שלם של שינה. כמובן שחיכינו בסבלנות למפגש המיוחל, ואז היא סיפרה לנו על שיטת 5 דקות. היא גם הבטיחה תוצאות מידיות אם נדבוק בהנחיות שלה. הרעיון היה להכניס את התינוק למיטה בחדרו כשהוא עייף ומנומנם, לאחר מכן לתת לו לבכות במשך חמש דקות לפני שמגיבים בפעם הראשונה. לאחר מכן, מאריכים את הזמן בין תגובות במרווחים של חמש דק' (או פחות).

בלב כבד נרתמנו למשימה. כבר באותו ערב, ב-2 הדקות הראשונות שהוא צרח את נשמתו, בכיתי יחד איתו, ומהר מאוד הבנתי שאני לא מסוגלת לעמוד בזה. כמובן שהרגשתי כישלון מוחלט כאמא: התינוק שלי המשיך להתעורר בלילה, וכמובן שבהמשך זה הסתדר.

מה עם האינסטינקט? (אילוסטרציה), צילום: GettyImages

 

לימים, למדתי שהמנחה לימדה אותנו את שיטת ה-cio "בכה/י את זה" ("Cry It Out" באנגלית), או לפעמים "בכי מבוקר" – זהו מונח המשמש לתיאור מספר שיטות שונות הכוללות לתת לתינוק לבכות כשהוא לומד להירדם בעצמו. השיטה הידועה ביותר היא השיטה של ד"ר ריצ'רד פרבר, המיושמת במקומות רבים בעולם עד היום.

אציין פה דגש חשוב: תינוקות בוכים, וזה בסדר. מדובר בצורת תקשורת, זו השפה שלהם. דרך הבכי הם מאותתים לנו על הצרכים שלהם, כמו רעב, עייפות, כאב ועוד. לא נוכל למנוע בכי ולא צריך למנוע בכי. המסר כאן הוא מתן לגיטימציה לבכי של התינוק בניגוד להתעלמות מכוונת ממנו, זאת כדרך להפוך תינוק לעצמאי יותר. תזכרו: מתוך התלות הזו תתפתח העצמאות! רק אל תשאירו אותם לבכות לבד. 

ולכן, ההמלצה האישית שלי היא שתמיד תשאלו את עצמכם – מה המחיר שזה גובה? האם זה תואם את האינסטינקטים הטבעיים שלי כהורה, ולמה התינוק בעצם מפסיק להתעורר? אולי בגלל שהוא לא מקבל מענה לבכי ומרגיש ייאוש, ממש כמו בבתי יתומים, שם כמעט ולא נשמע בכי, וזה עצוב מאוד.

שלומית שוסטר היא מומחית לגיל הרך, יועצת משפחתית ומדריכת הורים מוסמכת

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו