2 הרגלים של אנשים שכמעט לא מתחרטים על ההחלטות שלהם

רוב העצות שאנחנו מקבלים לגבי קבלת החלטות טובות יותר מתמקדות ברגע הבחירה עצמו: להשוות, לחשוב על היתרונות והחסרונות, להתייעץ ואז לבחור. אבל לפי הפסיכולוג מארק טראברס, ייתכן שחלק גדול ממה שיקבע אם נתחרט על הבחירה שלנו בהמשך כבר נקבע עוד לפני שהגענו לרגע ההחלטה.

אנשים שנוטים להסתכל לאחור על הבחירות שלהם בלי הרבה חרטה אינם בהכרח מנתחים טובים יותר מאחרים. במקום זאת, הם נוטים לעשות שני דברים שונים למדי: 

הרגל 1: להחליט מה חשוב לכם לפני שאתם רואים את האפשרויות

הרעיון הראשון הוא להחליט מראש איך נראית מבחינתכם תוצאה טובה - עוד לפני שמופיעות האפשרויות הקונקרטיות.

זה חשוב משום שכאשר אנחנו כבר מתלהבים מאפשרות מסוימת, השיקולים שלנו עלולים להשתנות בלי שנשים לב. פתאום הדירה עם האור המושלם נראית שווה נסיעה ארוכה יותר לעבודה, והמועמד שהיה הכי כריזמטי בראיון גורם לנו לשכנע את עצמנו שחוסר הניסיון שלו לא באמת משמעותי.

זה קשור למה שמכונה חשיבה מוטיבציונית: הנטייה שלנו להשתמש בהיגיון כדי לתמוך במסקנה שאנחנו כבר רוצים להגיע אליה, במקום להשתמש בו כדי להבין לאיזו מסקנה כדאי להגיע.

לכן עדיף להגדיר מראש את הקריטריונים. לפני שרואים את הדירות, למשל, אפשר להחליט מה באמת חשוב: מרחק מהעבודה, תקציב, סביבת מגורים וגודל. אחר כך, כשמגיעה דירה שמלהיבה אותנו, כבר יש לנו "עוגנים" שמונעים מאיתנו לשנות את הכללים רק כי מצאנו מטבח שאנחנו אוהבים.

עוד כלי שיכול לעזור

טראוורס מציע גם להשתמש בטכניקה שמזוהה עם החוקר גארי קליין: לדמיין שעברה שנה, שההחלטה התבררה כטעות - ולשאול את עצמנו מה השתבש.

במקום לשאול באופן כללי "מה יכול להשתבש?", אנחנו מתחילים מנקודת הנחה שהכול כבר השתבש ומנסים להבין למה. מחקר שנערך עם צוותי פרויקטים מצא שהתרגיל הזה יכול להעלות רשימה מפורטת של סיכונים ופתרונות בתוך זמן קצר.

הרגל 2: להרשות לעצמכם לבחור "לא מושלם" כשזה לא באמת חשוב

ההרגל השני אולי מפתיע יותר: אנשים שכמעט לא מתחרטים על החלטותיהם מרשים לעצמם לקבל החלטות גרועות למדי - בכוונה.

בתחום קבלת ההחלטות מבחינים בין "ממקסמים" - אנשים שמנסים למצוא את האפשרות הטובה ביותר מכל האפשרויות - לבין אנשים שמסתפקים באפשרות שעומדת ברף שהגדירו מראש.

לפי המחקר בתחום, המזוהה בין היתר עם עבודתו של בארי שוורץ, ממקסמים עשויים להגיע לעיתים לתוצאה מעט טובה יותר על הנייר, אבל הם נוטים לדווח על יותר חרטה ופחות שביעות רצון מהבחירה שלהם. סקירה מ־2025 שסיכמה כמעט מאה מחקרים מצאה שהדפוס הזה נשמר לאורך זמן.

למה? בין היתר, כי האפשרויות שוויתרנו עליהן לא באמת נעלמות. אחרי שבחרנו מסעדה, מחשב או דירה, כל האפשרויות האחרות עדיין זמינות בדמיון שלנו ומשמשות נקודות השוואה.

ככל שאנחנו בודקים יותר אפשרויות, אנחנו למעשה מחזיקים בראש יותר ויותר גרסאות חלופיות של החיים שלנו - ומשווים אליהן את הבחירה האמיתית.

ויש גם עניין של משאבים: היכולת שלנו להתעמק ולהתלבט מוגבלת. אם אנחנו משקיעים המון זמן בבחירת מסעדה, מחשב או צבע לקיר, נשאר לנו פחות כוח מנטלי להחלטות שבאמת מצדיקות את ההשקעה.

כלומר, לבחור מהר סלט בצהריים בלי לבדוק 17 תפריטים שונים זו לא בהכרח חוסר אכפתיות. לפעמים זו פשוט דרך לשמור את הקשב לדברים החשובים באמת.

אז מה משותף לשני ההרגלים?

בשני המקרים, אנשים שמרגישים פחות חרטה מוציאים את עיקר העבודה מהנקודה שבה הם צריכים לבחור.

בהרגל הראשון הם עושים את העבודה מוקדם יותר: מגדירים מראש מה חשוב להם.

בהרגל השני הם מחליטים לא לבזבז את העבודה בכלל כשמדובר בהחלטה שלא מצדיקה אותה.

אבל יש כאן נקודה חשובה נוספת: החלטה טובה ותוצאה טובה אינן אותו הדבר.

בחירה שקיבלתם בצורה שקולה יכולה להסתיים רע, פשוט כי גם למזל ולנסיבות יש תפקיד. מנגד, החלטה שקיבלתם בלי לחשוב יותר מדי יכולה במקרה להסתיים מצוין.

אם אנחנו שופטים כל החלטה רק לפי התוצאה שלה, אנחנו למעשה בוחנים את תהליך החשיבה לפי משהו שלא היה בשליטתנו - מה שמכונה "הטיית התוצאה".

אולי זו גם הסיבה שאנשים שמצליחים להמשיך הלאה מההחלטות שלהם אינם בהכרח אנשים שהיו בטוחים יותר בזמן הבחירה. הם פשוט מסוגלים להסתכל לאחור ולהגיד: קיבלתי את ההחלטה הכי כנה שיכולתי לקבל על סמך מה שידעתי אז.

וברגע שמקבלים את זה, קל יותר להפסיק לשחזר שוב ושוב את ה"מה היה אילו" - ולהמשיך הלאה.