המשחק שיכול לסייע בהתמודדות עם זיכרונות מטראומה

מחקר שפורסם בכתב העת The Lancet Psychiatry מצביע על אפשרות מפתיעה אך מבוססת מדעית: משחק טטריס במשך 20 דקות בלבד עשוי להפחית באופן משמעותי את התדירות והעוצמה של זיכרונות חודרניים טראומטיים - אחד התסמינים המרכזיים של הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD).

בממוצע, המשתתפים הצליחו להפחית את מספר הזיכרונות החודרניים מכ־14 בשבוע לאחד בלבד לאחר ארבעה שבועות. שישה חודשים לאחר ההתערבות, 70% מהמשתתפים בקבוצת הטטריס דיווחו כי הם חופשיים מזיכרונות חודרניים לחלוטין, תוך שימור השיפור גם בתסמינים נלווים כמו חרדה ודיכאון.

כך זה עובד

ההתערבות, המכונה Imagery Competition Task Intervention (ICTI), משלבת שחזור מכוון של זיכרון טראומטי עם מטלה חזותית-מרחבית תובענית. במקרה זה, מדובר במשחק טטריס - סיבוב והתאמה של בלוקים נופלים - שמטרתו לשבש את האופן שבו המוח משחזר את הדימוי הטראומטי.

מחברת המאמר הראשית, Emily Holmes, ועמיתיה שיערו כי מאחר שזיכרון טראומטי נשמר בחלקו כדימוי חזותי חי, ניתן להחליש אותו באמצעות גיוס אותו מנגנון של זיכרון עבודה בעל קיבולת מוגבלת. כאשר המוח נדרש לבצע בו זמנית מטלה חזותית-מרחבית תובענית ברגע שליפת הזיכרון, הדימוי הטראומטי "נדחק" ונחלש.

במסגרת הניסוי התבקשו המשתתפים לדמיין תחילה זיכרון טראומטי, ולאחר מכן שיחקו טטריס במשך 20 דקות כחלק מפרוטוקול ה־ICTI. הדרישה לנהל במקביל שתי מטלות חזותיות-מרחביות - הדימוי הפנימי והמשחק החיצוני - כוונה להשפיע על שלב הקונסולידציה מחדש, שבו ניתן לעדכן או לשנות זיכרונות שנשלפו. המשתתפים דיווחו כי המשחק הסיח את דעתם ברגע עצמו, ועם החזרות הזיכרון נעשה פחות חי וקל יותר לקטיעה.

מי השתתף במחקר?

צוות החוקרים בחן את השיטה בקרב אנשי מקצוע בתחום הבריאות שחוו אירועים טראומטיים במהלך מגפת הקורונה. המשתתפים חולקו לשלוש קבוצות:

• קבוצה אחת קיבלה את התערבות ה־ICTI המבוססת על טטריס.
• קבוצה שנייה האזינה למוזיקה קלאסית.
• קבוצה שלישית המשיכה בטיפול הרגיל שלה.

ה־ICTI פותחה באוניברסיטת אופסלה בשיתוף P1vital, ואומתה בשיתוף חוקרים מאוניברסיטת קיימברידג' ומאוניברסיטת אוקספורד.

התוצאות הצביעו על ירידה משמעותית בפלאשבקים חזותיים בקרב המשתתפים בקבוצת הטטריס, לצד שיפור בתסמיני PTSD כלליים שהשפיעו על התפקוד היומיומי. הירידה מ־14 זיכרונות חודרניים בשבוע לאחד בלבד, וכן שיעור המשתתפים שהיו חופשיים מזיכרונות חודרניים לאחר שישה חודשים - נמצאו ייחודיים לקבוצת ההתערבות בטטריס.

מה עומד מאחורי האפקט?

החוקרים מציינים כי העיקרון דומה לזה שעומד בבסיס טיפולים כמו EMDR (הקהיית רגישות ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים): יצירת הפרעה לעיבוד החושי-רגשי של הטראומה כדי להפחית את עוצמת הזיכרון.

לזיכרון העבודה יש גבולות. המוח אינו מסוגל לשמר במלואו דימוי טראומטי חי ובו זמנית לבצע מטלה מרחבית תובענית. כאשר נוצר עומס קוגניטיבי ממוקד ברגע שליפת הזיכרון, הרכיב החזותי שלו עשוי להיחלש - ובהתאם גם תדירותו ועוצמתו פוחתות.

פוטנציאל קליני רחב

המחקר מדגיש גם את ההיבט המעשי: מדובר בהתערבות קצרה, פשוטה ליישום, שניתן להתאים למסגרות קליניות ואף לכלים דיגיטליים. המנגנון נשען על פלסטיות עצבית - תחרות במערכות העיבוד החזותיות של המוח בנקודת השליפה, שנראית כמשנה את אופן אחסון הדימוי הטראומטי.

אמנם במשימה זו נעשה שימוש בטטריס, אך החוקרים מדגישים כי העיקרון אינו תלוי במשחק מסוים. כל מטלה חזותית-מרחבית תובענית עשויה, תיאורטית, לייצר אפקט דומה, כל עוד היא מתוזמנת נכון ומבוצעת בעומס קוגניטיבי מספק.

קבוצות ההשוואה סייעו למקם את האפקט בהקשר: מוזיקה קלאסית אמנם סיפקה פעילות מרגיעה, אך לא גייסה באופן ישיר את המערכת החזותית-מרחבית ולא לוותה בשליפה ממוקדת של זיכרון. הטיפול הרגיל שימש כקו בסיס להערכת הערך המוסף של ההתערבות.

החוקרים מדגישים כי העיתוי והעומס הקוגניטיבי הם גורמים קריטיים להצלחת השיטה, ומציעים כי הכשרת קלינאים להנחות מטופלים בשליפה מכוונת שמיד לאחריה מטלה חזותית-מרחבית עשויה להיות דרך ישימה לשלב את הפרוטוקול בפרקטיקה שגרתית.