הרשתות החברתיות מתייחסות ל"סכסוכים" בין מפורסמים כאילו מדובר בדרמה קיומית. החל מטיילור סוויפט וצ'ארלי XCX, דרך הסכסוך המתוקשר של משפחת בקהאם שעלה לאחרונה לכותרות ועד ישראלים כמו ליהיא גרינר ואביבית בר זוהר או אור בן דוד ויובל לוי - הסכסוכים מופיעים כל הזמן במדורי הרכילות, ואנחנו ממשיכים לבלוע כל רמז.
זהו דחף עמוק יותר ממה שנדמה: הרצון לצפות בעימותים דרמטיים, במיוחד כשהם עטופים בזוהר, כסף וכוח. שורש המשיכה הזו נטוע עמוק בתרבות הפופ, שבמשך עשורים נהגה להציב בעיקר נשים זו מול זו. עפרה או ירדנה, ביונסה או ריהאנה. הרעיון שלפיו יש מקום רק לאדם אחד בפסגה - במוזיקה, בקולנוע או בתודעה הציבורית - הפך לנרטיב שגור. בעידן הסמארטפון, שבו כל שמועה מתעדכנת בזמן אמת, הדינמיקה הזו לא רק מבדרת אלא גם מסוכנת.
העיתונאית והסופרת סופי גילברט הסבירה לאתר גלאמור שבעבר היו מעט מגזינים ותוכניות בידור, ואילו היום קיימת כלכלה שלמה שמבוססת על רכילות מתמשכת. הוואקום הזה מתמלא לעיתים קרובות בסכסוכים מומצאים, בעיקר בין נשים, שמספקים קליקים, מעורבות ותחושת דרמה מתמדת - גם בלי בסיס עובדתי.
אחד ההסברים לכך שאנחנו "נדלקים" על הסכסוכים הוא הפער בין שאיפה להזדהות. דמויות כמו מייגן מרקל או גווינת פאלטרו (שהיו שמועות על סכסוך בין השתיים בשנה שעברה) משווקות דימוי כמעט מושלם: יופי, הצלחה, אסתטיקה מוקפדת. עבור חלק מהקהל זה מעורר השראה, אך עבור אחרים - ניכור וכעס, שמקלים על לעג והקטנה.
לצד זה, תרבות המעריצים משחקת תפקיד מרכזי. מעריצים מפתחים קשרים פארא־חברתיים עם כוכבים, מרגישים שהם "מכירים אותם באמת", ומחפשים רמזים סמויים לכל פגיעה או יריבות. כך נולדים עימותים כמו סלינה גומז מול היילי ביבר, או הניסיונות הבלתי פוסקים לייצר מתח בין טיילור סוויפט לביונסה.
מאחורי הכל מסתתרת גם "מנטליות של מחסור": האמונה שרק אדם אחד יכול לשלוט בתעשייה בכל רגע נתון. במשך שנים לא היה מספיק מקום לנשים חזקות רבות לפעול במקביל בלי שיוצגו כמתחרות - לפי גילברט. התקשורת אימצה את זה בהתלהבות, והקהל למד ליהנות מהעימות.
אבל הבידור הזה מגיע עם מחיר. אהבת הסכסוכים נשענת על רצון לדרמה, עניין ומתח בחיים - אבל דרך הטלפון הנייד ומבלי להתאמץ באופן רגשי. סכסוכים מסיטים את תשומת הלב של אנשים מהאמנות או מהעשייה של אותם סלבריטאים וגורמים להם להתמקד בריבים.
בסופו של דבר, רכילות על סכסוכי סלבס נראית שולית, אך היא פועלת כהסחת דעת רחבה. במקום לעסוק בשאלות עמוקות של שוויון, יצירה וחופש, אנחנו נמשכים לדרמות קטנות שמרגישות בטוחות לצריכה. אולי זו בדיוק הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים אותן - גם כשברור לנו שהן עושות לנו רע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו