עורכת הדין של מיכל הקטנה: "אובססיביים, היא לא חייבת לכם כלום"

מיכל הקטנהמצאה את עצמה היום (שבת) בלב סערה סביב חגיגת יום ההולדת של התאומים ריף וריי. בסרטונים שהעלתה מהמסיבה נראה רגע אחד שבו היא דוחפת את פניהם של ילדיה לעוגות יום ההולדת כשסביבה חברים מתעשיית הבידור ובן זוגה הטרי, יהודה בוחבוט.

מיכל, פנתה מאוחר יותר אל העוקבים שלה על מנת להתנצל עם מישהו נפגע, והסבירה כי הייתה זו דרישת הילדים לחגוג באופן הזה. אך כעת, אל מרכז הסיפור נכנסה גם עורכת הדין של מיכל, סיוון כהן, שמלווה אותה בהליך הגירושין ופרסמה תגובה חריפה במיוחד.

"אני רוצה לומר משהו אישי, כמי שמייצגת את מיכל הקטנה בהליך הגירושין וכמי שמכירה מקרוב את האישה שמאחורי כל הרעש: מה שקורה ברשת בימים האחרונים הוא לא 'רכילות', זה לא 'עניין ציבורי' - זו התעללות. נקודה.

"כל תגובה שמזלזלת, כל בדיחה על חשבון הילדים, כל מי שמתעקש לחפש את הגרוש שלה בסטוריז ולבנות תיאוריות - כל זה מביך אותנו כחברה הרבה יותר ממה שזה 'מביך' את מיכל. זה לא ביקורת. זו אובססיה. וזו אובססיה שראויה לגינוי מוחלט. וכאן אני כבר לא רק עורכת הדין שלה - אני גם אישה, אמא, ומתבוננת מבחוץ על חוסר האנושיות שצף ברגע שמרימים מצלמה.

"מיכל היא אמא לששה ילדים שעושה את הבלתי אפשרי יום-יום. היא קמה, מחבקת, מגדלת, מייצרת בית, מחזיקה קריירה, ומתמודדת עם מציאות מורכבת פי כמה מאשר כל מי שמקליד תגובה צינית מאחורי מסך. אבל ברגע שמעלים סטורי של יום הולדת, או תמונה עם יהודה בוחבוט, פתאום כולם מרשים לעצמם להפוך אותה לשיעור חברה.

"אנשים שוכחים דבר בסיסי: סטורי זה שנייה. החיים הם סיפור שלם. ואי אפשר - באמת שאי אפשר - לשפוט אמא, אישה, אדם - לפי שנייה חלקית שמישהו ראה בין שתי נגיעות במסך. מיכל לא חייבת דין וחשבון לאיש. לא על הבחירות שלה, לא על הזוגיות שלה, ולא על איך היא חוגגת לילדים שלה. היא כן זכאית למינימום של חמלה. למינימום של כבוד. למינימום של 'בואו נזכור שיש פה בנאדם'.

"ועכשיו, אני פונה אליכם — וזו פנייה אישית וחדה: תתעוררו. תעצרו רגע לפני שאתם כותבים, משתפים, או מצטרפים ללינץ’ דיגיטלי. תשאלו את עצמכם: האם הייתי רוצה שיעשו את זה לאמא שלי? לאחותי? לילדיי? לי? אם התשובה היא 'לא' - אז גם כאן התשובה צריכה להיות 'לא'. אנחנו יכולים להיות חברה טובה יותר. חמלה לא עולה כסף. כבוד לא דורש מאמץ מיוחד. זה פשוט להתחיל לחשוב לפני שמקלידים. ומי שלא מצליח - שיניח. לפעמים שתיקה הרבה יותר אנושית מרעש".

כשסערה פוגשת מציאות: מה נשאר אחרי שהפיד נרגע?

אולי לא כל המבקרים ישנו את דעתם בעקבות דבריה של כהן, אך דומה שהיא הצליחה להפנות זרקור חד אל השאלה הגדולה יותר: מהו הגבול בין ביקורת לבין אובססיה, בין דיון ציבורי לבין חדירה אינסופית לפרטיות?

בתוך המהומה, ניצבת שוב מיכל, אמא, אישה ודמות ציבורית שמנסה לנווט בין סקרנות, אהדה וביקורת חריפה, בזמן שכל שנייה מצולמת עלולה להפוך לשיעור ציבורי. אולי באמת, כפי שכתבה כהן, הכול מתחיל בהחלטה אחת פשוטה: לעצור ולחשוב רגע לפני שמקלידים.