חילוף חומרים כלכלי: למה חשבון הבנק שלנו לא שונה בהרבה מחישוב הקלוריות?

אנחנו מתווכחים על פחמימות, על שומני טרנס ועל חומץ תפוחים - בדיוק כמו שאנחנו מתווכחים על הורדת עמלות, כרטיסי אשראי ונדל"ן. ובינתיים? לא רצים, לא חוסכים, לא משנים כלום. רמיט סייתי, מחבר הספר "איך להתעשר" (הוצאת מטר) טוען שהבעיה איננה חוסר ידע, אלא עודף רעש. אנחנו כל כך עסוקים בלדבר על הפרטים הקטנים, שאנחנו שוכחים לעשות את הצעד הפשוט הראשון: לצאת להליכה. לפתוח חסכון. כך הוא כותב:

"אף פעם לא הבנתי למה רבים כל כך עולים במשקל אחרי הקולג'. אני לא מדבר על אנשים עם בעיות רפואיות, אלא על אנשים רגילים, שהיו רזים בקולג' ונשבעו ש"בחיים" הם לא ייתנו לזה לקרות להם.

ובכל זאת רוב האמריקנים (ולא רק הם) צוברים אט‑אט עודף משקל לא בריא. בעשר השנים שחלפו מאז כתבתי את הספר שלי, המשקל והבריאות הפכו להיות נושאים שנויים במחלוקת, עד כדי כך שהיו שיעצו לי למחוק את ההתייחסות שלי אליהם. אבל אחרי המסע שעברתי בעצמי עם תזונה, כושר וכסף, אני מאמין כיום עוד יותר בקשר שביניהם ‑ ובכך שאנחנו יכולים לשלוט בהם.

עלייה במשקל אינה מתרחשת בן לילה. אם זה היה המצב, היה לנו קל לראות שהיא ממשמשת ובאה ‑ ולנקוט צעדים שימנעו אותה. היא מתלבשת עלינו, גרם אחרי גרם, בזמן שאנחנו נוהגים לעבודה ואז יושבים מאחורי מחשבים במשך שמונה עד עשר שעות ביום. היא מתרחשת כשאנחנו יוצאים אל העולם האמיתי מתוך קמפוס אוניברסיטאי מלא רוכבי אופניים, רצים וספורטאים, שבעבר העניקו לנו השראה לשמור על כושר. אבל נסו לדבר על ירידה במשקל אחרי תקופת הקולג' עם חברים, ותראו אם הם אומרים אחד מהדברים האלה:

"צריך לוותר על פחמימות!"

"אסור לאכול בלילה, כי שומן לא נשרף בצורה יעילה תוך כדי שינה".

"הדרך האמיתית היחידה לרדת במשקל היא תזונה קטוגנית".

"שתיית חומץ תפוחים מאיצה את חילוף החומרים".

אני תמיד צוחק כשאני שומע את הדברים האלה. אולי הם נכונים ואולי לא, אבל זה לא באמת מה שחשוב.

מה שחשוב הוא שאנחנו אוהבים להתווכח על פרטים קטנים ושוליים.

בכל הנוגע להפחתת משקל, 99.99 אחוזים מאיתנו צריכים לדעת רק שני דברים: לאכול פחות ולעשות יותר פעילות גופנית. רק ספורטאי עילית צריכים לעשות יותר. אבל במקום לקבל את האמיתות הפשוטות האלה ולפעול בהתאם, אנחנו מתדיינים על שומני טרנס, תוספים עלומים ושיטת Whole30 לעומת פליאו.

בכל הנוגע לכסף, רובנו שייכים לאחד משני מחנות: או שאנחנו מתעלמים ממנו ומרגישים אשמים, או שאנחנו מתייחסים באובססיביות לפרטים כלכליים, מתווכחים על שיעורי ריבית ועל סיכונים גיאופוליטיים ואיננו נוקטים שום פעולה. שתי האפשרויות מניבות תוצאות דומות ‑ אפס.

האמת היא שרוב רובם של האנשים אינם צריכים יועץ כלכלי שיעזור להם להתעשר. אנחנו צריכים לפתוח חשבונות בבנקים סולידיים, לקבוע כללים אוטומטיים לניהול הכספים היומיומי (כולל חשבונות, חסכונות, ובמקרה הצורך תשלום חובות). אנחנו צריכים לדעת על כמה אפשרויות להשקעה, ואז אנחנו צריכים לתת לכסף לצמוח במשך 30 שנה. אבל זה פחות מגניב או מלהיב, נכון? במקום לעשות את זה אנחנו קוראים מאמרי אינטרנט של "מומחים" שמעמידים אינספור תחזיות על הכלכלה ו"המניה הכי חמה השנה" בלי שמישהו דורש מהם דין וחשבון על הבחירות שלהם (שהן שגויות ביותר מ‑50 אחוזים מהפעמים). "עולה!" "לא, יורד". כל עוד מישהו אומר משהו, אנחנו נמשכים אליו.

למה? כי אנחנו אוהבים מאוד להתדיין על פרטי פרטים.

כשאנחנו עושים את זה אנחנו מרגישים סיפוק מסוים. יכול להיות שאנחנו סתם טוחנים מים ולא משנים את דעתו של אף אחד, אבל אנחנו מרגישים שאנחנו מבטאים את עצמנו באמת ובתמים, וזאת תחושה טובה. אנחנו מרגישים שאנחנו מגיעים למשהו. הבעיה היא שהתחושה הזאת היא אשליה גמורה. נסו לזכור את הפעם האחרונה שדיברתם עם חברים על כספים או על כושר. יצאתם לרוץ אחר כך? הפקדתם כסף בחשבון חיסכון? ברור שלא.

אנשים אוהבים להתווכח על נקודות חסרות חשיבות, בין השאר כיוון שהם מרגישים שהדבר פוטר אותם מהצורך לעשות משהו. אתם יודעים מה? תנו לטיפשים להתווכח על הפרטים. אני החלטתי ללמוד על כסף דרך התקדמות בצעדים קטנים לניהול ההוצאות האישיות.

בדיוק כפי שלא צריך להיות תזונאי מוסמך כדי לרדת במשקל ולא צריך להיות מהנדס רכב כדי לנהוג, לא צריך לדעת הכול על התנהלות כלכלית ועל פיננסים כדי להיות עשירים. אני חוזר. אנחנו לא צריכים להיות מומחים כדי להתעשר. כן צריך לדעת איך לברור את שפע המידע ולהתחיל ‑ דרך אגב, זה גם עוזר להפחית מתחושת האשמה".