בתרבות שבה הבגד הפך לסמל של זהות, מעמד וסטנדרט חברתי, הרעיון של שחייה בעירום נדמה כמעט חתרני. אך עבור הולכים בדרך הזו - מדובר לא במרד, אלא בשחרור. שחייה בעירום איננה רק בילוי לא שגרתי; היא ביטוי של אהבה לגוף וקבלה עצמית.
העיתונאי, מגיש הטלוויזיה ומבקר המסעדות ניב גלבוע בילה במלון יוקרתי בדרום הארץ, והעלה תמונה אחת, שכבר נמחקה, ובה הוא טובל את גופו בעירום בבריכה הפרטית.
זה אולי נראה מוזר, אבל מאז ימי יוון העתיקה, מים וגוף חשוף היוו צמד בלתי נפרד. בשנים האחרונות, עם העלייה במודעות לגוף ולבריאות הנפש, הולכת ומתעוררת מחדש הסקרנות כלפי החוויה הפשוטה והטהורה הזו - השחייה בעירום.
בעולם הקדום, עירום לא היה סמל לבושה - אלא לחירות. היוונים, ששאפו ל"נפש בריאה בגוף בריא", ראו בשחייה בעירום ביטוי של שלמות והרמוניה. גם ביפן נולדה מסורת דומה: טקסי "האדקה מצורי", שבהם גברים שחו בעירום כדי לטהר את גופם ונפשם. אך עם עליית הערכים הוויקטוריאניים במאה ה־19, הפכה העירום למוקצה, והשחייה בבגדים הפכה לנורמה.
לא רק מים: גוף, תודעה וחופש
מעבר להיבט הפיזי, שחייה בעירום נושאת עמה יתרונות נפשיים וחברתיים רבים. ללא הבגד - גם הגבולות החברתיים מיטשטשים. החוויה הזו, מדווחים רבים, מעוררת שלווה ורוגע פנימי.
החשיפה - הפיזית והרגשית - מזמינה קבלה עצמית, ביטחון ותחושת נוכחות מלאה ברגע. עבור רבים, מדובר בצעד קטן אך משמעותי במסע להיפטר מהבושה ומהביקורת העצמית. חשוב לזכור, כי במידה ואתם שוחים בעירום, יש צורך להקפיד היטב על הגנה מפני השמש.
אבל עם כל החופש שבשחייה בעירום, והיכולת שלה לתרום לנו לקבל את עצמנו, חשוב לזכור: היא מבוססת על כבוד הדדי וגם קודים חברתיים ברורים. במקומות רבים בעולם קיימות מגבלות חוקיות ותרבותיות על עירום ציבורי, בטח כאשר מדובר בבריכות הפועלות במרחבים ציבוריים ולא בריכה פרטית בווילה. מומלץ לברר את הכללים המקומיים לפני כל פעילות מסוג זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו