מאחורי הטעות הכואבת: אל תהיו יוסי בובליל

כשהבית שלך קורס, פיזית או נפשית - פחות משנה איזו מידה את לובשת. עם זאת, דווקא בזמנים של חרדה, חוסר ודאות ופחד קיומי, דימוי הגוף שלנו נוטה להחמיר לדימוי גוף שלילי יותר. לזה יש לא מעט השלכות - כשאנחנו מרגישים לא ראויים בגוף שלנו, זה חודר לרבדי חיים שונים: לאינטימיות, למשאבים שיש לנו ביומיום, לחרדה חברתית ולביטחון העצמי שלנו.

דימוי גוף נמוך קשה יותר עם הגוף המשתנה - אכילה שונה מהרגיל, חוסר שינה, סטרס מתמשך - כתוצאה מכך הביקורת העצמית מתגברת. אז מספיקה הערה אחת קטנה, בתוך הבית או מחוצה לו, דומה לזו של יוסי בובליל ב"אח הגדול", שיכולה לפגוע בעוצמה גדולה.

בפרק ההדחה של "האח הגדול", בובליל קרא לדיירת שלקה (שלי סנדרוב) "שמנה". זאת לא הפעם הראשונה ויש לנו דרמות גדולות בהרבה. ובכל זאת, אני דווקא רוצה לעשות זום אין על הרגע הזה - לא כדי לדבר על שלקה (שהתמודדה כאישה חזקה ובטוחה בעצמה), אלא כדי לדבר על יוסי ועל דימוי הגוף שלו.

יוסי בובליל, גבר בן 74, אמר בצמידות לרגע שבו זרק לשלקה את ההערה המיותרת הזאת "אני רגיש מאוד לבטן שלי", "אני לא אוהב שמדברים על הגוף שלי", ובנוסף שיתף שהוא לא רוצה שהמשקל שלו ישתנה. בהמשך הוא גם הסביר לשאול שהוא קרא לה "שמנה" כי נפגע ממנה קודם. "היא התחילה", אמר והסביר שפירש שאלה שלה על המשקל שלו כהקנטה.

אף אחד בבית "האח הגדול" לא התייחס לאמירות שלו ולדימוי הגוף שלו שמעסיק אותו, כך ניכר מדבריו, לא לפני שהעיר לשלקה ולא לאחר מכן. לקושי שלו עם הגוף והשומן שלו אין שום רגע של התייחסות. הרי גבר מבוגר לא אמור "להתעסק" בגוף שלו. מצפים ממנו להיות קשוח, להפסיק לחשוב על הזוטות האלו. אז מה עושה גבר עם הקושי שנשאר? מדחיק. לא מדבר. או משליך אותו על מי שמולו - במקרה הזה על בחורה צעירה בת 19.

אל תטעו, זו לא רק דרמה טלוויזיונית, זה סיפור חברתי. על איך דימוי גוף נמוך, גם אצל גברים, לא מקבל מקום ואז מושלך על האחר או לרוב על האחרת. זהו גם סיפור על איך שמנופוביה מופעלת לא רק כלפי אחרים, אלא קודם כל כלפי עצמנו.

לרוב כשמדברים על הנושא של שמנופוביה, מדברים על ההתרסה והשנאה כלפי אלו שמבנה גופם ואחוזי השומן בגופם לא מתאימים לנורמה הצרה. בעיניי, זאת הזמנות לדבר על זווית חשובה אחרת - שמנופוביה מתחילה גם מהפחד לשומן בקרבנו. השנאה כלפי השומן שאצלנו. כשאנחנו לומדים מגיל צעיר שהשומן הוא רע, אז אנחנו אחוזי פחד ממנו.

בצל המלחמה, רבים דיווחו על אכילה בלתי מרוסנת ועל קושי עם הגוף. אולי עכשיו, דרך החוויה הטרייה תוכלו לגלות אמפתיה לאנשים שיש להם סיבות שונות להשמנה בזמנים רגילים. ויותר מזה, בתקופה הזאת גם גילינו איך אנשים שונים נרגעים באופנים שונים.

יש אינספור סיבות להשמנה או שינוי במשקל, כשחלקן פיזיולוגיות וחלקן רגשיות.
יש אנשים שגופם מגיב גנטית בצורה שונה לנסיבות שונות כמו לידה או גיל המעבר. אבל גם אובדן, משבר, פוסט-טראומה וטיפול תרופתי יכולים לגרום לעלייה במשקל. אנחנו לא באמת יודעים מה עובר על האדם שמולנו - מה הוא נושא בתוך סיפור הגוף שלו או שלה.

אז במקום לשפוט, להעיר או להקניט, כמו שעשה בובליל, הגיע העת לבדק בית פנימי. לבדוק מה כל כך קשה לנו עם השומן שלנו, עם הגוף שלנו. מדובר בתהליך לא קל, בזהות שלנו, בדרך שאנחנו רגילים לחיות. כדי לשפר את הרווחה שלנו, כדאי להתחיל לבדוק מאיפה זה התחיל, אילו רעיונות עיצבו את התפיסה שלנו והאם יש מקום לגמישות בתוכה?

אפשר לעצור רגע לפני התגובה, ולומר לעצמנו: "גם לי קשה. גם אני למדתי לשנוא את הגוף שלי" ולנשום עמוק. לשים לב לרגשות, לפני שאנחנו פועלים. היחס שלנו לשומן, אצל אחרים ואצל עצמנו, משפיע על האופן שבו אנחנו חיים עם עצמנו, מדברים לעצמנו ומתווים את הבחירות שלנו. אפשר לשנות, צריך לשנות וחובה לשנות.

מעין קרת היא מנהלת "המרכז לדימוי גוף חיובי" ומנהלת שותפה ב"מרחב גוף"