הדר שירי חושפת התמודדות עם דיסמורפיה: "אני מאוד אובססיבית"

כשאת סובלת מדיסמורפיה המראה היא לא פריט בבית היא אויב, וכשסוגרים אותך בבית עם עשרות מראות ומצלמות שפועלות 24/7 - האויב הופך לאימתני במיוחד.

הדר שירי נכנסה לפני שנה ל'אח הגדול' עם רקורד של שליטה בפרטים ויצאה עם הבנה: כדי לשרוד, צריך לוותר על הפילטרים גם אלה שבראש.

"אני בחורה פרפקציוניסטית, ביקורתית מאוד ואובססיבית לכל פרט קטן בחיי", כתבה הדר באינסטגרם אתמול (ראשון) כשנשאלה על ההתמודדות עם דיסמורפיה במסגרת סשן שאלות ותשובות. "היו תקופות שאפילו יותר מהיום. אני מטפלת בזה כבר שנים, אבל היום אני במקום אחר ממש. שחררתי ומאז משהו השתחרר לי במוח. לפעמים זה חוזר ואני עובדת על עצמי.

"תמיד הייתי אכולת סרטים על המראה שלי", המשיכה ושיתפה את מאות אלפי עוקביה בהתמודדות האישית שלה. "בין אם זה משקל, העור שלי, העיניים הקטנות שלי, הסנטר שלי, השיער שלי. כל פעם סרט אחר". 

מתמודדת. הדר שירי / צילום: אור גפן

היא אולי ניסתה לרכך את זה ב"לא בקטע של להיות pick me", כפי שהסבירה לעוקביה, אבל מאחורי המילים הסתתרה מצוקה עמוקה יותר, כזו שיותר ויותר נשים וגברים מכירים מקרוב. Body Dysmorphic Disorder (BDD) או בעברית "הפרעת גוף דיסמורפית", היא לא סתם חוסר ביטחון: מדובר בהפרעה נפשית מוכרת המאופיינת בעיסוק כפייתי בפגם מדומיין או קטן מאוד במראה החיצוני, פגם שלעתים אחרים כלל לא רואים. 

לפי ארגון הפסיכיאטרים האמריקני, ההפרעה באה לידי ביטוי בהתנהגויות חזרתיות  הבאות לידי ביטוי בין היתר בהתבוננות במראה, איפור קבוע, השוואות לאחרים או בהימנעות טוטאלית ממראות, מפגשים חברתיים וצילום. שיעור הסובלים מההפרעה מוערך בכ־2% מהאוכלוסייה, אך האבחון לעיתים מתפספס  במיוחד אצל צעירים שנמצאים כל הזמן תחת מצלמה, עין ציבורית או פילטר דיגיטלי.

"זה סוג של עיוות בתפיסה שלנו באיך שאנחנו רואים את עצמנו והתאבססות על הפגם הזה שאנחנו רואים", הסבירה הדר בהמשך התשובה שלה. "אני מטפלת בזה כבר שנים, וכן, אני עדיין מתמודדת", התוודתה. ההתמודדות הזו הגיעה לשיא לדבריה דווקא במקום שאמור לחשוף תרתי משמע את המשתתפים על הצד הכי "אותנטי" שלהם – בית האח.

"'האח הגדול' זה כמו סופרלנד של מראות", היא תיארה. "אין מראה נורמלית. ארבעה חודשים לא ראיתי את עצמי כמו שצריך. אתם קולטים? זה לא נורמלי", הוסיפה וסיפרה לעוקביה בסרטון מצולם כשהיא מתארת חוויית נתק מוחלט בין הגוף והדימוי העצמי, בדיוק כפי שהספרות המחקרית מזהה אצל מתמודדים עם BDD. מחקר שפורסם ב- Journal of Psychiatric Research קבע כי החשיפה המתמשכת לדימויים מעוותים בין אם באמצעות מצלמות או פילטרים יכולה להחמיר את הסימפטומים ואף לעכב טיפול. 

"זה היה או להתחרפן לגמרי וזה מה שהיה בהתחלה או פשוט לשחרר", הסבירה. "אמרתי לעצמי: 'או שאת חווה את המקום הזה ואת פשוט עושה ככה תשחררו ממני או שאת מאבדת את זה ואת לא תשרדי פה"'.

באופן כמעט פרדוקסלי, דווקא הוויתור הכפוי על שליטה הפך לאקט של ריפוי. "נשטף לי המוח ופשוט להרפות נראה לי הדבר הכי טוב שיצא לי מהחוויה הזו", אמרה.  אבל ההתמודדות עם דיסמורפיה לא נגמרת ביציאה מהבית המצולם. גם אחרי הפרסום, ההתעסקות בגוף ובמראה יכולה להמשיך ללוות את האדם שנים.

"כשאנחנו מצמצמות את עצמנו לכדי המראה החיצוני בלבד, אנחנו הופכות את עצמנו לחד מימדיות", כתבה. "אנחנו מתעלמות מהעומקים, מהיכולות, מהרגישות, מהחוכמה, מההומור ומהאור שיש בנו. כל פעם שאת רואה רק את המימד החיצוני את גורמת לעצמך פשוט סבל כי את מצמצמת את עצמך למימד אחד ואת הרבה יותר. ברגע שאני מספרת לעצמי את הסיפור ככה, הדיסמורפיה לא מנהלת אותי אלא אני אותה".

כיצד ניתן לטפל בדיסמורפיה?

החדשות הטובות? יש דרכי טיפול. על פי המרכז הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב, הטיפולים היעילים ביותר לדיסמורפיית גוף כוללים שילוב של טיפול תרופתי (בעיקר תרופות ממשפחת מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין - SSRI) וטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) המותאם ספציפית להפרעה.

מומחים מציעים מספר אופציות להתמודדות:

• הפחתת התנהגויות בדיקה כמו הסתכלות מרובה במראה
• חשיפה הדרגתית למצבים מעוררי חרדה
• זיהוי והתמודדות עם מחשבות אוטומטיות שליליות
• פיתוח מיקוד בערכים ובפעילויות משמעותיות מעבר למראה חיצוני

לסיכום ניתן לומר כי המסר של הדר, לטוב או לרע, הוא מסר של מודעות עצמית אמיצה - כזה שמעטים מוכנים להשמיע במרחב הציבורי ועוד פחות מול קהל שעוסק באובססיה קולקטיבית למראה החיצוני. "אולי זה קצת כבד, אבל זה מסר ששינה לי את החיים", סיכמה. "מספיק שמישהי אחת פה תיקח אותו איתה ועשיתי את שלי".