פרוסופגנוזיה, או שכחת פנים, היא תופעה נוירולוגית שפוגעת ביכולת לזהות פרצופים. מי שמתמודדים איתה יכולים לראות, לשמוע, לזכור פרטים ולנהל שיחה – אבל כשהם מביטים בפניו של אדם מוכר, הם לא מזהים אותו. לא כי שכחו, לא כי הם לא מרוכזים – אלא כי המוח שלהם פשוט לא מצליח לקשר בין התווים שהם רואים לבין האדם שהם מכירים.
השחקן בראד פיט סיפר בראיונות שהוא מאמין שהוא סובל מהתופעה הזו – ושמערכות יחסים רבות בחייו נפגעו בגלל מה שנתפס כחוסר התעניינות, בעוד שהוא פשוט לא מזהה את האנשים שמולו. פרוסופגנוזיה לא קיימת רק בהוליווד. גם כאן, בישראל, אנשים מתמודדים איתה מדי יום - כמו למשל השחקנית גילת אנקורי שסיפרה על כך בעבר.
דורון פישלר, מגיש הפודקאסט "התשובה" ומחבר הספר "אני יכול להסביר", מספר על החוויה שלו עם התופעה: "אני רואה אנשים ועד שהם לא מתחילים לדבר אני לא אזהה אותם. אם אני אזהה אותם, זה בזכות הקול שלהם או מאפיינים אחרים. אבל בלי? לא אדע מי הם", אומר פישלר.
התופעה יכולה להיות מולדת - יש אנשים שחיים איתה מהילדות, מבלי לדעת תמיד שיש לה שם, והיא יכולה גם להיות נרכשת, למשל בעקבות חבלת ראש, אירוע מוחי, דלקת במוח או גידול שפוגע באזורים שמיועדים לעיבוד פנים. במקרים מסוימים, הקושי מתגבר בהדרגה. "זה יכול גם להתפתח עם הזמן, כי המוח כל הזמן מתפתח ומשתנה. יכול להיות שעם הזמן באופן הדרגתי, הזיכרון ישחק והם יאבדו את היכולת ולא מיד בתור תינוקות או ילדים", מסביר ד"ר גבי וינשטיין, מומחה בנוירולוגיה במכבי שירותי בריאות.
איך זה קורה - ולמה?
פרוסופגנוזיה נגרמת מפגיעה באזור ייעודי במוח שאחראי על עיבוד תווי פנים. הפגיעה הזו יכולה להיות מולדת – כתוצאה מהתפתחות מוחית שונה – או נרכשת בעקבות טראומה וזאת למרות שהראייה והזיכרון הכללי תקינים, המוח פשוט לא מצליח "לזהות" פרצופים מוכרים.
החיים עם שכחת פנים מלווים לעיתים קרובות באי־נוחות חברתית. ברגעים יומיומיים כמו מפגש בעבודה, שיחה ברחוב או אירוע משפחתי – חוסר היכולת לזהות את האדם שמולך עשוי להיתפס כקור, ניכור או חוסר עניין. "אם היינו מנהלים את השיחה הזאת פנים אל פנים, היינו יושבים שעה ומדברים. ואז בעוד שבוע הייתי עובר על פנייך ברחוב, לא הייתי אומר לך שלום והיית חושבת שזה נורא לא מנומס", מספר דורון פישלר.
מי שמתמודדים עם התופעה נדרשים לפתח דרכי התמודדות: לשנן פרטים עקיפים, להסתמך על הקשר ולפעמים פשוט להסביר לאחרים את הקושי. פישלר מספר על דרכי ההתמודדות שלו: "אנשים מזהים אנשים לא רק לפי הפרצוף. אנשים מזהים את הפנים של אחרים לפי הקול, לפי צורת התנועה, לפי צורת ההתנהגות, שיער ועוד הרבה היבטים. הפרצוף הוא רק אחד מהם".
איך מאבחנים זאת?
"האבחון מורכב על ידי מספר אבחונים. אספר על האבחון בו מציגים תמונות של דמויות ידועות או של אנשים המוכרים לאדם, ומנסים להבין האם הם מזהים אותן או לא מזהים אותן. אחר כך עושים בדיקות זיכרון פנים. בנוסף, עושים בדיקה מוחית כדי לראות אם יש איזושהי הפרעה מוחית. אחר כך, עושים להם כל מיני בדיקות של העיניים כדי לבדוק ששדה הראייה מתפקד בצורה תקינה", אומר ד"ר וינשטיין.
כמה זה נפוץ?
ההערכה היא שכשני אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מפרוסופגנוזיה מולדת – כלומר, קושי בזיהוי פנים שאינו נובע מפגיעה מוחית. פרוסופגנוזיה נרכשת, לעומת זאת, נדירה הרבה יותר, ומופיעה לרוב בעקבות פגיעת ראש, שבץ או גידול.
בעולם שבו הפנים הם כרטיס הביקור, מי שלא מזהים פרצופים לומדים לקרוא בני אדם בדרכים אחרות. וזה אולי האתגר המרכזי – אבל גם תזכורת שיש הרבה דרכים להכיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו