כוכב הריאליטי תום חיימוב, שמככב בימים אלו בתוכנית "אהבה חדשה", חשף בסטורי שהעלה לחשבון האינסטגרם שלו את קשיי הביטחון העצמי שהוא חווה.
"אתמול הייתה לי תזכורת ללמה בתור סטודנט פחדתי להשתתף בשיעורים", שיתף את עוקביו באופן גלוי. "כנראה שחוסר ביטחון יכול לצוץ בכל שלב בחיים ואוסיף לאמור לעיל, אל תהיו ילדים של השורה האחרונה באוטובוס. קארמה איז א ביצ' והיא עלולה לתת לכם ביס בתחת", כתב.
הסטורי של תום חיימוב // אינסטגרם
התחושות שחווה חיימוב נפוצות מאוד, כאשר חוסר ביטחון הוא תופעה רווחת בחברה המודרנית, המשפיעה על ילדים ומבוגרים כאחד - במיוחד במצבים חברתיים שכוללים מספר רב של משתתפים כמו מסיבות, אירועים ואפילו דיונים כיתתיים כפי שציין חיימוב.
הדיון שהתעורר לאחרונה סביב הנושא חושף את עומק התופעה בקרב צעירים, אך מעלה שאלות רחבות יותר על התמודדות עם חרדה חברתית בכל הגילים. בעוד מבוגרים רבים טוענים שהילדים של היום מפונקים מדי, עולה השאלה - האם ישנה דרך נכונה לעזור לאנשים להתמודד עם פחדים חברתיים מבלי להחמיר את המצב?
קיים הבדל משמעותי בין פחד רגיל מדיבור בציבור לבין הפרעת חרדה חברתית. לדברי הפסיכולוג ג'ונתן דלטון, אצל צעירים הסובלים מההפרעה, התגובות הפיזיות למצגות הן ממושכות ומשמעותיות יותר. "אצל אדם ממוצע, לחץ הדם ומדדי הגוף האחרים מתגברים למשך כשמונה דקות בתחילת מצגת למשל. אצל אדם עם הפרעת חרדה חברתית, הם עלולים להישאר מוגברים למשך 90 דקות", סיפר דלטון לאתר Slate.
למרות זאת, דלטון סבור שהפתרון אינו הימנעות ממצגות לחלוטין. הוא מייעץ להורים כי הימנעות מאירועים המעוררים חרדה רק "מפנה יותר מקום לחרדה לגדול". "אני תמיד אומר להורים: 'אני מבטיח לכם שהחרדה תמלא כל חלל שרק תתנו לה'".
מה שאנו תופסים כ"ביישנות" עשוי להיות חלקית ביולוגי - ולאו דווקא קשור לביישנות או לחברותיות, אלא לתגובות של אדם למצבים בלתי צפויים ולא מוכרים. מחקרים מראים שניתן להעריך ילדים כבר בגיל ארבעה חודשים ולסווגם כ"מעוכבים" או "לא מעוכבים".
הפסיכולוגית דורין ארקוס מצאה כי ילדים "מעוכבים" שהוריהם נקטו ב"הורות סמכותית" בשנותיהם הראשונות הפכו ל"פחות חרדתיים, פחות ביישנים ופחות לחוצים". ילדים אלה, שהוריהם הציבו להם גבולות ברורים אך אפשרו להם למחות, חוו רגשות עזים, עברו אותם, והבינו שרגשות אלה באים וחולפים.
ארקוס מציעה להרגיל ילדים ביישנים לפעילויות מפחידות בהדרגה, לא ב"זריקה למים העמוקים". למשל, לומר לילד שהיום הוא יכול רק לעבור ליד הנדנדות, אך מחר יצטרך לנסות להתנדנד. ביום הבא, להביא את הילד לנדנדות ולהבטיח שיוכל לעזוב אחרי חמש דקות.
גישה זו של הסתגלות הדרגתית דומה לאסטרטגיות שדלטון ועמיתיו משתמשים בהן עם מטופלים הסובלים מחרדה חברתית, שחוששים ממצגות בכיתה או מכל סיטואציה חברתית שבה הזרקור הוא עליהם. בקרב ילדים, התהליך עשוי לכלול: קריאת ספר בקול רם בנוכחות פסיכולוג; הצגת מצגת מקורית בפני פסיכולוג עם מצלמה ושליחת הקובץ למורה; צפייה בקובץ יחד עם המורה; הצגה בנוכחות חבר אחד; ולבסוף, הצגה בכיתה.
כמבוגרים, אנו נוטים לחשוב על "הדרך" כעל היגיון בריא - "העולם כפי שהוא". אך כהורה או מורה, תמיד יש להפעיל שיקול דעת אישי לגבי הדברים שילדים יצטרכו לעשות כדי לשרוד את אותה "הדרך". בוויכוח זה, כמו ברבים מהקונפליקטים הבין-דוריים, קצת עזרה מצד המבוגרים תהיה מועילה מאוד. כן, כנראה שילדיכם יצטרכו בשלב מסוים להציג בכיתה - אבל כדאי לעשות מה שאפשר כדי לתת להם להרגיש בנוח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו