לפעמים פרויקט מתחיל דווקא בסירוב. לפני מספר שנים פנתה לקוחה למעצבת הפנים הדס רוט, מבעלות "הלל אדריכלות", וסיפרה שהיא ומשפחתה מחפשים לבנות בית בקיבוץ בצפון. התשובה שקיבלה הייתה חד-משמעית: לא.
"היא התקשרה ואמרה שהם מחפשים בית בקיבוץ בצפון, ואני ישר פסלתי", נזכרת רוט. "אמרתי לה: אני לא מהצפון, קחי איש מקצוע מהאזור, זה יהיה הכי נכון עבורך. היא נעלמה, והייתי בטוחה שזה נגמר שם". אלא שכעבור כשנה הטלפון צלצל שוב.
בינתיים המשפחה כבר התקדמה, אדריכל נשכר, היתר הבנייה התקבל, אבל בעלת הבית הרגישה שמשהו עדיין לא עובד עבורה.
"היא אמרה לי, 'אני זוכרת אותך. יש לנו אדריכל ויש היתר, אבל אני לא מתחברת ורוצה שתעשי לי את עיצוב הפנים'. היא ממש התעקשה. היא הבטיחה שאת כל הבחירות נעשה במרכז ושנעבוד עם קבלן ואנשי מקצוע שמכירים את האזור. היה רצון גדול משני הצדדים לגרום לזה לעבוד".
כך יצא לדרך בית המשפחה בקיבוץ בצפון, כשעל עיצוב הפנים הופקדה מיכל אייזנברג מ"הלל אדריכלות". חברת אוסטק שמיר הייתה אחראית על הבנייה. העבודה המרוחקת התנהלה באמצעות ימי עבודה מרוכזים ותיאום שוטף עם אנשי המקצוע בשטח, שאפשרו לצוות להמשיך לעבוד מהמרכז לאורך מרבית התהליך.
אלא שמה שהחל כפרויקט עיצוב פנים גלש מהר מאוד גם אל האדריכלות. "ברגע שנכנסתי לתוכניות ראיתי דברים שרציתי לשנות", מספרת רוט. "למשל, במטבח היה מתוכנן חלון ואני הפכתי אותו לוויטרינה גדולה שיוצרת יציאה ישירה לגינה. אני מאוד מאמינה בקשר הזה בין הפנים לחוץ. מבחינתי אי אפשר להפריד לגמרי בין אדריכלות לעיצוב פנים - כשאני רואה משהו בתכנון האדריכלי שאפשר לשפר, קשה לי להתעלם ממנו".
ואז הגיעו התאומות
מאחורי בניית הבית עמדה החלטה על שינוי משמעותי באורח החיים. בני הזוג התגוררו בתל אביב עם בנם והחליטו לעבור צפונה, בחיפוש אחר איכות חיים אחרת, מרחבים ושקט. אלא שבמהלך הבנייה הגיעה הפתעה נוספת, בני הזוג גילו שהם מצפים לתאומות. הבית שתוכנן בתחילה עבור זוג וילד נדרש להתאים תוך כדי תנועה למשפחה בת חמש נפשות.
גם המגרש עצמו הכתיב תכנון שאינו מתגלה במבט ראשון. בשל הטופוגרפיה, הכניסה לבית נמצאת בקומת החדרים, ורק בהמשך יורדים אל המפלס שבו נמצאים המטבח, הסלון ופינת האוכל. מבחוץ הבית עשוי להיראות מאופק ופשוט יחסית, אבל ככל שנכנסים פנימה מתגלים הגובה, החללים והקשר בין שתי הקומות.
בלב הבית נמצא החלל הציבורי, בעל תקרה כפולה, הכולל את הסלון ופינת האוכל. גרם המדרגות שעובר בתוכו תוכנן לא רק כאמצעי מעבר, אלא כאלמנט פיסולי בפני עצמו. הוא מתפקד כמעין גשר שממנו ניתן להשקיף אל פינת האוכל ויוצר קשר ויזואלי בין שני מפלסי הבית.
לא חייבים לבחור סגנון אחד
אם צריך להגדיר את השפה העיצובית של הבית במילה אחת, זו כנראה פיוג'ן. בני הזוג אוהבים צבע, פריטים שאספו לאורך השנים וחפצים בעלי אופי, ולא ביקשו בית שנראה כאילו יצא מקטלוג. האתגר היה לקחת את כל האלמנטים האלה ולחבר אותם למכלול אחד.
"אלה אנשים שמאוד אוהבים צבע. כשלקוח אוהב צבע, התפקיד שלנו הוא לא לקחת אותו ממנו, אלא לדעת איך להשתמש בו. צבעים חזקים יכולים מהר מאוד לקחת בית למקום ילדותי או למשהו שמתעייפים ממנו. החוכמה היא לתת להם מקום, אבל במינון ובשילובים הנכונים".
וכך נפגשים בבית אלמנטים שמגיעים לכאורה מעולמות שונים: מדרגות בעלות אופי תעשייתי, גופי תאורה מודרניים, שידות כפריות, ריהוט עכשווי, פריטי נגרות בהתאמה אישית ואוספים שנאספו ברחבי העולם.
המטבח הוא אחת הדוגמאות הבולטות לכך. הוא משלב אופי כפרי עם קווים עכשוויים וצבע טורקיז נוכח, וכולל גם מקרר יין. הוויטרינה הגדולה שנפתחה במקום החלון המקורי מאפשרת יציאה ישירה לגינה ומכניסה את הירוק פנימה.
בפינת האוכל הסמוכה נתלה גוף תאורה כתום, שמוסיף לחלל כתם צבע נוסף.
"המטרה היא לא לגרום לכל הבתים להיראות כמוני, אלא להבין מי האנשים שגרים שם, מה הם אוהבים, ואז לקחת את זה למקום הכי טוב ומדויק שאפשר".
לצד המטבח תוכננה גם פינת משפחה פתוחה, ללא טלוויזיה. בני הזוג ביקשו להקדיש בתוך החלל הציבורי מקום שבו הילדים יוכלו לשחק ולהיות בקרבת ההורים, מבלי להיסגר בחדר נפרד.
בסמוך לכניסה תוכננה גומחה ייעודית לנעליים, עם ספסל ישיבה ואחסון למעילים - פתרון קטן אך שימושי שמותאם לחיי היום-יום של משפחה עם ילדים.
צבע שממשיך ברחבי הבית
הצבעוניות אינה נעצרת בחלל הציבורי וממשיכה גם אל שלושת חדרי הרחצה. באחד מהם חוזר הטורקיז שמופיע במטבח, וכך נוצרים קשרים בין חללים שאינם סמוכים זה לזה. הבחירות הצבעוניות נוכחות, אבל מוקפות במשטחים רגועים ובחומרים טבעיים שמאזנים אותן.
גם בסוויטת ההורים ממשיך משחק הניגודים. תקרת קורות לבנה, בעלת אופי כפרי ומוטיב שחוזר גם באזור הסלון, פוגשת קווים מודרניים וצבעוניות מדודה. בחדר שולבו ארון וספרייה בגוון חמרה, שמייצרים חיבור חם אל רצפת הפרקט. הריצוף ממשיך גם אל המרפסת ומטשטש את הגבול בין הפנים לחוץ, כך שהתחושה היא שהחדר אינו מסתיים בקו הוויטרינה.
גם כאן השפה אינה כפרית לחלוטין ואינה מודרנית לחלוטין, היא בנויה מהמפגש בין השתיים.
הנגרות משחקת תפקיד משמעותי גם בחלקים נוספים של הבית. חלק מהפריטים תוכננו בהתאמה אישית, בעוד אחרים, ובהם השידה שמתחת למדרגות, נרכשו בחו"ל.
אפילו באזור דלת הכניסה שולבו אלמנטים קיימים בתוך נגרות חדשה, כך שפריטים פונקציונליים הופכים לחלק מהשפה העיצובית.
ובסופו של דבר, דווקא הפרויקט שהתחיל ב"לא" הפך לדוגמה לכך שלפעמים התעקשות משני הצדדים יכולה לשנות את כל התמונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו