פעם, הרבה לפני שהבית הישראלי התמלא ברשתות בינלאומיות ובאפשרויות בלתי נגמרות של ריהוט מיובא, היו כאן מותגים מקומיים שהיו חלק בלתי נפרד מהנוף. איך קרה שמותגים שהיו מוכרים כמעט בכל בית נעלמו מהנוף? חזרנו לכמה מהשמות הבולטים שעיצבו את הבית הישראלי - ונזכרנו בתקופה שבה "ריהוט ישראלי" היה הרבה יותר מסיסמה שיווקית.
רהיטי הזורע: "רהיטים לכל החיים" שבאמת החזיקו חיים שלמים
אם יש מותג אחד שמסמל את תור הזהב של תעשיית הריהוט הישראלית, קשה שלא להתחיל עם רהיטי הזורע. הסיפור התחיל ב-1936, עם נגרייה קטנה בקיבוץ הזורע, שבה יוצרו בתחילה רהיטים לפי הזמנה, לצד צעצועי עץ וכלים חקלאיים. עם השנים הפכה הנגרייה למפעל תעשייתי של ממש, ובשנות ה-50 וה-60 נחשב המפעל לאחד היצרנים המובילים בישראל של רהיטים מודרניים.
הסגנון של הזורע היה מזוהה עם קווים נקיים והשראה סקנדינבית, לצד שימוש בעץ גושני, טיק וטכניקות מתקדמות לעיבוד וכיפוף עץ. הרהיטים היו יקרים יחסית, אבל נחשבו עמידים במיוחד - עד כדי כך שהסיסמה "רהיטים לכל החיים" הפכה כמעט לתיאור מילולי של המוצרים.
אבל גם רהיט שמחזיק עשרות שנים לא יכול להחזיק לבדו תעשייה שלמה. בשנות ה-80 התמודדה החברה עם תחרות גוברת, ירידה בכדאיות הייצוא וכניסת רהיטים מיובאים זולים יותר לשוק הישראלי. במסגרת מהלכי ההבראה היא התאחדה עם רהיטי שמרת, אך מפעל הזורע נסגר לבסוף ב-1999. חנות המפעל המיתולוגית המשיכה לפעול עוד כשני עשורים, עד שנסגרה ב-2020, אחרי 84 שנות פעילות של המותג.
והאירוניה? דווקא היום, כשהמילה "וינטג'" הפכה למבוקשת, הרהיטים הישנים של הזורע זוכים לחיים חדשים בשוק היד השנייה. הם לא רק שרדו את המותג - במובן מסוים, הם שרדו גם את התקופה שבה יוצרו.
רים: אימפריית הריהוט שהפכה לזיכרון
עוד שם שהיה קשה לפספס בתעשיית הריהוט הישראלית הוא רים. החברה הייתה לא רק יצרנית רהיטים, אלא שחקנית גדולה בשוק, שעסקה גם בייצור ושיווק מזרנים והחזיקה רשת פעילות רחבה.
אלא שבתחילת שנות ה-90 החלו להצטבר ההפסדים, בין היתר על רקע העלייה בתחרות מצד מוצרים מיובאים ועלויות הייצור הגבוהות בישראל. החברה ניסתה לשנות כיוון, כולל מעבר לייבוא והתמקדות בתחומים אחרים, אבל המהלך לא הצליח לייצר את המפנה המיוחל. ב-1993 נמכרו חלקים מפעילות החברה, ובהמשך רכשה עמינח את רשת החנויות של רים.
כך, שם שהיה מזוהה במשך שנים עם עולם הריהוט הישראלי חדל למעשה להתקיים כמותג עצמאי כפי שהכירו אותו הצרכנים.
קסטיאל AS IS: אפילו המותג שניסה להיות נגיש יותר לא שרד
קסטיאל הוא אחד השמות המזוהים ביותר עם עיצוב וריהוט ישראלי, ולכן דווקא הסיפור של AS IS מעניין במיוחד. הרשת הוקמה כחברת בת של קסטיאל, במטרה לקחת את השפה העיצובית של המותג ולהציע אותה במחירים נגישים יותר לקהל רחב.
במשך כחמש שנים פעלה הרשת עם חמישה סניפים ברחבי הארץ, כאשר הרהיטים תוכננו ויוצרו בישראל במפעל המשפחה בקריית גת. בשיאה העסיקה הפעילות כ-130 עובדים.
אבל הניסיון להתחרות ברשתות הגדולות לא צלח. ב-2017 הודיעה המשפחה על סגירת AS IS, מכירת המפעל והפסקת הייצור. אחת הבעיות המרכזיות שעלו אז הייתה התחרות מול ריהוט מיובא ממדינות שבהן עלויות הייצור והשינוע היו נמוכות יותר.
זה היה אולי אחד הסימנים הברורים לכך שהמשחק השתנה: גם מותג עם שם, מסורת ויכולת ייצור מקומית התקשה להתמודד מול מודל של ריהוט זול יותר, ייצור מעבר לים ורשתות גדולות.
סידס: כשהשם המשפחתי כבר לא הספיק
הרבה לפני שהמילה "מותג" הפכה לחלק בלתי נפרד מעולם העיצוב, הייתה סידס. העסק הוקם ב-1946 על ידי שמואל סידס, שהתחיל בנגרייה ברחוב שוקן בתל אביב והתמחה בין היתר בייצור כיסאות.
במשך עשרות שנים הפך העסק המשפחתי לשם מוכר בעולם הריהוט הישראלי, עם שתי חנויות בתל אביב, נגרייה ופעילות גם מול השוק המוסדי ובתי מלון. אבל ב-1999 הגיע הסוף הפתאומי. החנויות נסגרו, והחברה נקלעה לחובות כבדים. באותה תקופה דווח על חובות בהיקף של כ-20 מיליון שקל.
IDdesign: מותג בינלאומי שהפך לחלק מהנוף הישראלי - ואז נעלם
לא כל השמות ברשימה היו יצרנים ישראליים. IDdesign, למשל, היה מותג דני, אבל במשך כמעט שלושה עשורים הפך לחלק מוכר מסצנת הריהוט והעיצוב בישראל.
המותג פעל בארץ מאז 1996 בזיכיון מקומי והחזיק לאורך השנים סניפים בכמה מוקדים מרכזיים. אלא שגם במקרה הזה השוק השתנה. הסניפים בחיפה ובנתניה נסגרו, ובהמשך הוחלט לסיים את הפעילות גם בסניף האחרון בתל אביב.
בעלי הזיכיון, מולטי ריטייל גרופ, הסבירו כי הסיבה לסיום הפעילות הייתה חוסר רווחיות, והדגישו כי מדובר בסגירה מתוכננת ומסודרת.
הסיפור של IDdesign מדגים עד כמה השתנה שוק הריהוט בישראל, לא רק יצרנים מקומיים נאלצו להילחם על מקומם, אלא גם מותגים בינלאומיים ותיקים שהפכו במשך השנים לשחקנים מוכרים בשוק הישראלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו