"איכס, לסבתא היה כזה" - המרצפות שעושות קאמבק

אין אדם בישראל שלא זוכר מילדותו (ורבים מאיתנו אף משלבים מאוחרים יותר) בית עם מרצפות טֶרַצוֹ - אלו שנראות כמו תערובת של אבנים מסוגים שונים שנוצקו יחד ואז נוסרו. והאמת היא שזה בדיוק מה שהן. אבל איך הגיעו "רצפות השומשום" בעלות השם האיטלקי להיות הסמל לילדות ישראלית בראשית ימי המדינה, מה השתנה, ולמה בשנתיים האחרונות העיצובים האלה חוזרים אלינו בגדול?

דרור סולר, המתמחה באדריכלות שימור, מספר שסגנון הריצוף הזה קיים לפחות 2,000 שנה, ונוצר כששאריות של חומרי בניין – בד"כ כאלו שנשארו לאחר ציפוי קירות של ארמונות – עורבבו יחד, נוצקו על הקרקע ולוטשו כדי לשטח ולהחליק אותן. כל רצפת טרצו כוללת חומר מְליטָה (מלשון מלט), או חומר דומה שמטרתו לחבר ולהדביק את כל המרכיבים, וסוגים שונים של אבנים כדי לקבל את המראה הייחודי של הריצוף הזה.

במקור היו משתמשים בחומר מילוי והדבקה על בסיס חֵמָר או חול, אך כיום כמובן המלט הפך לבסיס – עד כדי ניכוס המילה המוזרה מהפסקה הקודמת לתפקידו בטרצו. השימוש המקורי כלל יציקה של הריצוף במקום – כלומר, כל החלל כוסה בתערובת, ואז שויף כדי להגיע למשטח יחסית חלק. בעידן המודרני, מהמהפיכה התעשייתית ואילך, החלו לייצר מרצפות מרובעות של טרצו במפעלים ואז רק להניח אותן בבית, בדירה או בבית העסק.

לישראל הגיע הטרצו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, כמה עשרות שנים אחרי תחייתו באירופה ובאמריקה בעקבות התיעוש, שבישר על המרצפות המוכנות מראש. השם שלו הגיע, כפי שניתן לנחש מהמצלול שלו, מאיטליה, וליתר דיוק מוונציה, שהיתה מרכז ייצור של מרצפות טרצו כבר במאה ה-15.

בתקופת המנדט הבריטי נבנו בארץ מבנים רבים שכללו טרצו – בעיקר במבני ציבור. במסגרת עבודות השימור בהן עסק מספר סולר כי נתקל בריצוף טרצו ירוק בשירותים של אחד המבנים בקריה בתל אביב, שנותר שם מתקופת הטמפלרים. אדריכלים יהודים שהגיעו מאירופה הביאו את הטרצו גם לחדרי מדרגות בבנייני מגורים מז’אנר הבאוהאוס.

בישראל של השנים הראשונות, הטרצו הפך למעין ברירת מחדל – בעיקר משום שהשיטה שבה מעט מלט משמש לריצוף שטח גדול יחסית, בעזרת אבנים שאפשר לחצוב באופן מקומי ואין צורך לייצר, זולה יחסית. בתקופת הצנע זה היה הסטנדרט, ולא היתה למעשה אפשרות ריאלית אחרת. ואז – כמו בכל סיפור על מדינת ישראל – עלה הליכוד לשלטון, והביא איתו את מהפיכת "בנה ביתך": לא עוד תכנון ממשלתי אחיד של הבתים. כל אחד יכול לרכוש חלקת קרקע ולתכנן את הבית לפי ראות עיניו. כמובן שעבור דור שראה סביבו טרצו בכל מקום, כל מי שיכול היה להרשות זאת לעצמו חיפש משהו אחר, שונה ממה שיש לכולם.

התוצאה היתה בעיקר עלייתו של הגרניט פורצלן, ומאוחר יותר גם הפרקט, וזיהוי של טרצו בארץ כמשהו ישן ו"פּוּשט".

"לסבתא היה כזה"

עכשיו, הטרצו עושה קאמבק.

“לא הייתי אומר (שזה) טרנד – הייתי אומר שזה חזר", אומר אור עזרן, מבעלי חברת דיסנגו טרצו, המתמחה בריצוף כזה. לדבריו, “אנשים רוצים לחזור לבית של סבתא, זה מזכיר להם את העבר".

אבל לפי השותף שלו, מיכאל אשל, בעלי א.מ, חברה ליציקות טרצו והשותפה בדיסנגו, מדובר במחזורים היסטוריים של הטרצו, שעולה ויורד כל כמה מאות שנים, כפי שקרה לפני כ-2000 שנה, ולפני כ-600 שנה, ולפני כ-150 עד 100 שנה. הוא אף חושב שרוב האנשים שמבקשים היום טרצו רוצים אותו כי הם רואים באינסטגרם שמדובר בטרנד, ולא מתוך תחושת נוסטלגיה לריצוף הזה שראו בבית של ההורים או בבית חולים.

שניהם מסכימים על זה שהטרצו הוא פשוט מוצר טוב: הוא קל יחסית לייצור, עמיד מאוד וקיים במגוון רמות מחיר.

רוני שני-פלדשטיין, מעצבת פנים העובדת העיקר על בתים פרטיים, חושבת ששני השותפים מדיסנגו צודקים – והיא לא מתביישת לומר שהיא מעדיפה אנשים שאצלם האינטרס הוא חיבור אמיתי לחומר (תרתי משמע), ולא סתם ניסיון לחקות טרנד שראו באינסטגרם או בפינטרסט.

היא גם שונאת את הניסיון לנצל את הטרנדיות העכשווית של טרצו כדי לשווק אביזרים שאינם טרצו ומעוצבים בהשראתו, כמו מצעים, פיג’מות וכו’, שכלל לא יכולים להיות עשויים מהחומרים מהם עשוי טרצו. “בגדים דמויי טרצו או מצעים דמויי טרצו, שבכלל לא יכול להיות אבן, והוא לא חומר כזה חזק ודומיננטי. לקחו רק את הפרינט, ויצרו ממנו איזשהו דגם מטקסטיל, ואז בעצם אין לך את האמת של החומר".

לדבריה, הדוגמאות הנפוצות השתנו – כיום אנשים הולכים על שילובי צבעים עדינים יותר, עם פחות ניגודיות, לפחות בחדרים גדולים. בחללים קטנים, כמו חדרי רחצה, או לפריטי עיצוב יחידים כמו אי במטבח – אנשים מרשים לעצמם (וגם לה) “להתפרע" יותר.

היא מדגישה את הניגודיות בין התגובות של אנשים לטרצו – בין "איכס, אני זוכר כזה בבית של סבתא שלי. זה דוחה. בחיים לא" לבין “אוי, זה מזכיר לי את הבית של סבתא שלי, איזה מקסים". "זה כמו כוסברה: או שאוהבים את זה, או ששונאים את זה. אין אמצע" היא מסכמת.

זה לא מה שהיה פעם

כל המומחים שהתראיינו לכתבה ציינו שטכנולוגיות הייצור של הטרצו השתכללו בעידן המודרני, ואם פעם יציקה או בלטות טרצו היו בעובי של כמה סנטימטרים, היום אפשר ליצור טרצו הרבה יותר דק – אם כי ככל שהוא עבה יותר, הוא יחזיק לטווח ארוך יותר.

מצד שני, הם ציינו כי טרצו כבר לא זול כמו שהיה פעם לעומת סוגי ריצוף אחרים, ולכן אינו ברירת המחדל למי שמחפש חיפוי רצפה פשוט ובר-השגה. לעומת זאת, הוא כן נחשב לחומר "ירוק" יותר, בזכות היכולת להשתמש בחומרי גלם מקומיים (אם כי אפשר גם לדרוש הכנסה של חומרי גלם נדירים שמגיעים בתחבורה מזהמת מהצד השני של העולם). במובן הזה, נראה שישראלים מתעניינים הרבה פחות – עזרן מדווח שלא זכור לו אף לקוח שביקש טרצו משיקולים "ירוקים".

אבל התכונה הכי אטרקטיבית של טרצו בעיני לקוחות ואדריכלים כאחד, כפי שעולה מכל המרואינים, היא הניקיון. כפי שניסח זאת אשל, “בסוף, כשיש לך רקע שהוא מקושקש בפני עצמו, אתה לא תראה עליו לא שערה ולא לכלוך. במסעדות ובמאפיות אוהבים לעשות טרצו באזור המכירה, כי כשיש פירורי לחם, אף אחד לא רואה את הפירורים".