חוסר הצדק: הקו המחבר בין הפיגוע בבניין הקהילה היהודית לתקיפת הרב בארגנטינה

הקהילה היהודית בארגנטינהבכלל, ובבואנוס איירס בפרט, היא אחת הקהילות היהודיות הגדולות והתוססות בתפוצות. עשרות אלפי חברים ממלאים מדי יום את המוסדות הרבים של הקהילה - בתי הכנסת, גני הילדים, בתי הספר, תנועות הנוער המפוארות, מועדוני הספורט, המקהלות, מפעלי הצדקה המרשימים בכל קנה מידה ועוד.

תחושת השייכות היא אחד המאפיינים הבולטים שלה, אבל לא רק היא. התחושה הנוספת שמחברת בין כל חברי הקהילה היא ההבנה שבארגנטינה אין צדק.

זירת הפיגוע הרצחני בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1994 // צילום: אי.פי

בעוד כארבעה חודשים, ב-18 ביולי, ימלאו 25 שנים לפיגוע הרצחני בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס (AMIA). בשעה 9:53 של אותו בוקר חשוך התפוצצה מכונית תופת בפתח הבניין - ובשנייה אחת הצליחה לשנות את חיי הקהילה כולה לנצח. 85 נרצחו, מאות נפצעו - ומיליונים נושאים את הפצע בלב עד היום.

מאז, חברי הקהילה מחפשים ודורשים צדק - אבל לא מוצאים. לא צדק ולא נחמה. וכאשר מישהו בעל אומץ יוצא מגדר הרגיל, כמו התובעאלברטו ניסמן ז"ל, מצליח להתקרב לאמת - עוצרים אותו בכוח.

כותב המאמר, אריאל שמידברג, מתראיין בנושא ברדיו 103FM

הרב גבריאל דוידוביץ', שהותקף באכזריות בביתו, הוא הרב של AMIA. כמה אירוני, כמה לא מפתיע. תזכורת לחוסר הצדק בארגנטינה. אמנם גם במקרה הזה "המשטרה חוקרת", אבל אין להתבלבל - הרב דוידוביץ' הוא דמות מוכרת ציבורית במדינה. גם ה"שודדים" יודעים היטב מי הוא.

גילויי אנטישמיותהיו במדינה מאז ומתמיד, בעוצמות שונות ובתדירות משתנה. גם בערים גדולות יש יהודים מאמינים שמעדיפים לחבוש כיפה רק בתוך בית הכנסת, "כדי לא לבלוט". גדלתי בקורדובה, העיר השנייה בגודלה בארגנטינה, ועם קהילה יהודית פעילה של יותר מעשרת אלפים חברים. לפני עלייתי לארץ בשנת 2001, בתקופה שעמדתי בראש הסניף המקומי של תנועת הנוער "החלוץ למרחב" (תנועה ציונית עם מאות חניכים ועם סניפים בכל רחבי המדינה) הסתובבתי בעיקר בחולצות עם כיתוב בעברית. הוריי חששו בכל פעם שיצאתי מהבית, אבל מבחינתי היה חשוב "לא להתחבא". מנגד, אי אפשר שלא להבין את אלה שחוששים.

הרשתות החברתיות הן כלי אנתרופולוגי שיכול לשמש אותנו כדי להבין חברה. קריאת התגובות לכתבה על תקיפת הרב שפורסמה בעיתון קלארין, הנפוץ שבעיתוני ארגנטינה, הותירה אותי מזועזע. "מגיע לו", "הרוויח את זה ביושר" ו"יהודים, לכו לוונצואלה" הם העדינים שבביטויים שמככבים שם.

מדי בוקר מפרסמים צה"ל והשב"כ מידע על אודות הפעילות שלהם. בישראל אין חשבון שלא נסגר. המחבלים יודעים שכוחות הביטחון יגיעו אליהם, במוקדם או במאוחר, ושהם לא יברחו לשום מקום. בארגנטינה, 25 שנים לאחר הפיגוע בקהילה היהודית, ו-27 שנים לאחר הפיגוע הרצחני בשגרירות ישראל בבירה - חברי הקהילה ממשיכים לדרוש צדק, שסביר להניח שלא יגיע. גם הרב דוידוביץ' יודע שהסיכוי שתוקפיו ייתפסו - קלוש.

לכן, התשובה היא אחת - עלייה לישראל.