הקומיקאי היהודי בטור קורע: "למה אני שונא את חג המולד"

לארי דיוויד, היוצר של "סיינפלד" ושחקן אדיר בזכות עצמו, פרסם לקראת חג המולד טור מיוחד במגזין הדיגיטלי "Air Mail", שבו סיפר כיצד הוא שונא את חג המולד, ומדוע בכל זאת כיום הוא מתחבר אליו מכל הסיבות הלא נכונות – בלשון ציורית להפליא. קראו את הטור המלא. למקור באנגלית לחצו כאן.

כל מה שצריך לחורף במבצע

"כשהייתי ילד אף פעם לא ישנתי בלילה לפני חג המולד, אבל לא מהסיבות הברורות. השיר הזה 'הלילה לפני חג המולד' הפחיד את ה'בג'יזס' שלי והחזיק אותי ער עד השעות הקטנות של הלילה. כמבוגר, אני גם אף פעם לא ישנתי טוב, כי הייתי מלא אימה וחשש לקראת המפגשים החברתיים עם מאות קרובי משפחה. אני יצור של הרגלים, ולא יכול לסבול שום דבר שמוציא אותי מהשגרה שלי. זו הסיבה שאני מתעב את כל החגים, אבל יותר מכל – את חג המולד.

יש את המוזיקה המגעילה, הסרטים עם הסנטימנטים המגוחכים והטיולים. והמתנות, לחשוב עליהן, לקנות אותן, וערמת האשפה הנלווית שמצטברת מפתיחתן. זה אסון סביבתי שמתרחש במקביל בחדרי סלון ברחבי ארה"ב. יש גם את האחווה המזוייפת ורוח החג המטומטמת שמתמוססת למחרת היום במהירות. ואל תשכחו את המטחים של "חג מולד שמח! שצריך להשיב כמו "אני אוהב אותך" לא רצוי.

עם השנים ה'סקורג'יות' שלי במפגשי חג מולד הפכה לבלתי נסבלת, עד כדי כך שעם הזמן הבינו כולם כמה היום יהיה טוב בלי הנוכחות המעצבנת והפוגענית שלי. ההזמנות החלו לדעוך, עד שבסופו של דבר הם חדלו לחלוטין. ואז זה סוף סוף קרה – סוף סוף הייתי לבד בחג המולד. לבד! כל השנים של התלונות השתלמו לבסוף.

חוץ מזה שנגמר האבוקדו, חג המולד הראשון שלי לבד לא יכול היה להיות יותר טוב. מדי פעם אני צריך קצת זמן כדי להיזכר כמה תחביבים יש לי. ביליתי את היום בתרגול בנגינה בנבל, סיימתי את הפינישים לדיוקן העצמי שלי וקראתי מחדש את מיליון אוקספורד. היי, שכחתי כל כך הרבה מילים שידעתי פעם. כשהגיע הזמן לארוחת הערב נסעתי למסעדה האהובה שלי, רק כדי לגלות שהיא סגורה. נסעתי למקום אחר, שהיה סגור גם כן. למעשה, הכל היה סגור. סמכו על חג המולד שיהרוס את היום המושלם שלי.

בדרך הביתה ראיתי שהמסעדה הסינית שבה אני קונה פתוחה ושכל היהודים של השכונה בפנים. את האוכל שם לא אהבתי במיוחד, אבל באותו הלילה נכנסתי והזמנתי את כל המנות מילדותי – שרימפס עם רוטב לובסטר, צלעות, אורז מטוגן, עוף חמוץ מתוק. משתה עמוס כולסטרול.

כשהגעתי הביתה צפיתי במזמורי חג המולד, מחכה לסתימת העורקים שלי בגלל כל האוכל שאכלתי, כשהאצבע שלי על הטלפון הנייד, מכיוון שחשבתי שאצטרך לחייג למוקד החירום. מכיוון שהיה זה חג המולד כל קריולוג בלוס אנג'לס כנראה יצא לחגוג איפשהו, ללא ספק עם הטלפונים שלהם כבויים, שמה החג שלהם יופסק, ולכן כמובן שאמות בחג המולד – כמה מתאים. סוף סוף איענש על המיזנתרופיה שלי.

איך בכלל הגעתי למצב הזה? חשבתי על אימא שלי צורחת עלי לפני שהיא מתה 'למה אתה לא יכול להיות נורמלי, לארי?! וכך כמו סקרוג' התחננתי להזדמנות שנייה. הייתי חוזר בתשובה, חוגג את החגים עם המשפחה והחברים, הייתי שר יחד עם בינג קרוסבי וכבר לא מתלונן על ערימת הזבל מפתיחת המתנות. אני אהיה נורמלי.

ואז פקחתי את עיניי, וכבר הגיע ה-26 בדצמבר. שרדתי! חשבתי על ההתחייבויות שלי בלילה הקודם וידעתי מיד שהכל גרוע ואין שלי שום כוונה לקיים אותם. מאז אכילת אוכל סיני לבד בחג המולד הפכה לטקס שנתי אהוב, שאני מצפה לו כמו סיום הבנייה בבית הסמוך. עכשיו בערב חג המולד אני ישן כמו תינוק, עם הפסקה לשירותים.

שאלוהים יברך את כולנו. חג שמח!"