אנחנו חיים בפתחו של חלון הזדמנויות היסטורי למימוש פוטנציאל עלייה יוצא דופן למדינת ישראל. לא עוד פרק שגרתי בסיפור הציוני, אלא אירוע אסטרטגי משנה מציאות.
אלא שנדמה כי ממשלת ישראל עוצמת עיניים לרווחה. היא אינה רואה בעלייה את מה שהיא באמת: צומת היסטורי שעשוי לעצב את עתידה של המדינה לדורות. במקום זאת, העלייה ממשיכה להיתפס כנושא מנהלי־סקטוריאלי, שחלקים בהנהגה הפוליטית הישראלית מסתכלים עליה בעיקר דרך חור הקשית האלקטורלי — ולא כמהלך לאומי משנה סדרי עולם.
האירוע האנטישמי הקשה שהתרחש בשבוע שעבר באוסטרליה צריך היה לטלטל כל מקבל החלטות בירושלים. פיגוע אלים בלב מדינה מערבית, יציבה וליברלית, נגד יהודים — אינו “חדשות חוץ”. הוא תמרור אזהרה. הוא עדות לכך שהאנטישמיות אינה תופעה שולית או חולפת, ואינה מוגבלת לאירופה או לשוליים קיצוניים. היא חודרת למיינסטרים, מתעצמת, ולעיתים חוצה את הסף מהסתה לאלימות. מה שנתפס עד לא מזמן כחריג — הופך בהדרגה לדפוס.
האנטישמיות של השנים האחרונות אינה רק שנאה; היא סביבה. סביבה שמערערת את תחושת הביטחון האישי, הקהילתי והזהותי של יהודים בעולם. גם במקומות שבהם ליהודים יש הצלחה, השפעה ושוויון זכויות, מתפתחת תחושה ברורה: העתיד כבר אינו מובן מאליו. אוסטרליה של השבוע האחרון אינה יוצאת דופן — היא סימן מוקדם למה שעלול להפוך לאתגר ליבה של כל יהודי בתפוצות.
קליטת עלייה בעת הנוכחית היא צו השעה. לא רק משום החובה הציונית, המוסרית והיהודית של מדינת ישראל כלפי העם היהודי, אלא משום שמדובר בהזדמנות ממשית לשנות את פניה של המדינה לטובה. זו הזדמנות נדירה לחיזוק הדמוגרפיה, להאצת הצמיחה הכלכלית, לריענון ההון האנושי, לחיזוק הפריפריה ולבניית חוסן לאומי ארוך־טווח. עלייה איננה רק מענה למצוקה — היא מנוף אסטרטגי. אם ישראל תשכיל לקלוט עלייה בהיקפים משמעותיים ובאופן מתוכנן, היא תשנה את מסלולה ההיסטורי.
מדינות ועמים אינם מתקדמים בקו ליניארי. ההיסטוריה נעה בגלים, בסייקלים. לעיתים נפתח חלון קצר של הזדמנות — מומנטום היסטורי. מי שמזהה אותו בזמן ומגייס אליו הנהגה, משאבים ודמיון אסטרטגי, משנה את גורלו. מי שמחמיץ אותו, מגלה בדיעבד כי מדובר היה בנקודת אל־חזור.
כך היה בסוף המאה ה־19, עם גלי ההגירה העצומים ממזרח אירופה. האנטישמיות, חוסר היציבות והפרעות יצרו תנועה של מיליוני יהודים. רובם, לא הגיעו לארץ ישראל, אלא לארצות הברית. גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר שערי הארץ היו פתוחים לרווחה, ההנהגה הציונית לא הצליחה להסיט לכאן גל הגירה משמעותי. ספק אם האמינה שארץ ישראל מסוגלת לקלוט עלייה בהיקפים דרמטיים. התוצאה: תפוצה יהודית אדירה ומשגשגת בארצות הברית — לצד החמצה אסטרטגית עבור המפעל הציוני בראשיתו.
זו איננה ביקורת בדיעבד בלבד — זו תזכורת. הגירה היא כוח מעצב. ממשלות ומנהיגים שאינם מבינים היסטוריה נוטים לראות בה עומס, בעיה או סיכון. ממשלות ומנהיגים שמבינים היסטוריה מבינים שכל גל הגירה יכול להיות מנוף: דמוגרפי, כלכלי, טכנולוגי, תרבותי ואף ביטחוני — וכדי שיהיה כזה, צריך להיערך אליו נכון.
והיום, ישראל ניצבת שוב בפני גל פוטנציאלי יוצא דופן: יהודים ממדינות מפתח — צרפת, בריטניה, אוסטרליה, קנדה, רוסיה וארגנטינה לא מוצאים עתיד במדינות מוצאם. מדובר בכ-2 מיליון יהודים שחיים כיום במדינות חזקות, מבוססות, עם הון אנושי, הון פיננסי ורשתות גלובליות וחשים יותר ויותר כי עתידם לוט בערפל. פוטנציאל העלייה ממדינות אלה מבוסס על מציאות הולכת ומתקדרת שמאופיינת באנטישמיות גוברת, שחיקה בתחושת הביטחון האישי והקהילתי, ואי־ודאות באשר לעתיד דור ההמשך ויכולתו לשמור על זהות יהודית במדינות אלה.
דווקא משום כך נדרשת הבנה אחרת בקרב החברה וההנהגה הישראלית. זהו לא עניין שמסתכם בתחומי עיסוקו של משרד העלייה והקליטה או משרד התפוצות. זהו נושא שצריך להיות מובל ישירות על ידי ראש הממשלה. אם זהו אירוע אסטרטגי — ויש כל הסימנים שכך הוא — עליו להיות מנוהל כמו אירוע אסטרטגי: באמצעות קבינט ייעודי ברמת קבינט חירום, המסנכרן בין ביטחון, כלכלה, דיור, חינוך, תעסוקה, תשתיות, משפט ויחסי חוץ. קבינט שמבין שהזמן הוא משתנה קריטי, והזדמנויות יש לקטוף ולא להזניח.
אחד הלקחים המרכזיים מהשבעה באוקטובר הוא שלעתים למדיניות פסיבית ישנם מחירים היסטוריים גדולים. ישנם זמנים בהם ממשלה והנהגה נדרשות לפעול באופן פרו אקטיבי למרות נטייתם הטבעית לפסיביות. הלקח הזה יפה בשינויים המחוייבים גם לעניין העלייה, שהיא מרכיב ליבה בחוסן ובבטחון הלאומי במובנו הרחב.
הבעיה איננה רק היעדר כלים, אלא היעדר תודעה. נראה שהממשלה אינה מסונכרנת למחזור ההיסטורי. היא אינה מפנימה שעכשיו זה הזמן. נדרשת היום אסטרטגיה פרו אקטיבית בקבועי זמן קצרים, שכן חלונות כאלה אינם נשארים פתוחים לאורך זמן. הם נסגרים בשקט. ואז מתברר שהעולם התקדם, וההזדמנות נדדה למקום אחר.
ההיסטוריה אינה מכריזה מתי היא מציבה מבחן — היא פשוט עושה זאת. גל האנטישמיות הנוכחי, והאירוע הקשה באוסטרליה בפרט, אינם אפיזודה חולפת אלא אות אזהרה ברור. "המיליון ה-11" – הבאת מיליון יהודים ארצה בשנים הספורות הקרובות, איננו סיסמה; הוא צו השעה. זוהי חובתה של מדינה שקמה כדי להיות בית לעם היהודי והיא נמדדת ביכולתה לפעול בזמן, לזהות מומנטום היסטורי, ולתרגם אותו למדיניות פורצת דרך ולמהלך לאומי שישנה את עתידה של ישראל לטובה.
פרויקט "המיליון ה־11": להעלות מיליון יהודים למדינת ישראל
בערב ראש השנה תשפ"ו "ישראל היום" השיק את "המיליון ה־11" - קריאה ציונית רחבת היקף שמבקשת להפוך חזון למציאות: עליית מיליון יהודים למדינת ישראל בעשור הקרוב.
במוקד הקריאה עומדת יוזמה לאומית נועזת, כזו שלא מסתפקת באמירה ערכית, אלא מציבה יעד אסטרטגי מהמעלה הראשונה. עלייה המונית אינה רק פתרון אישי ליהודים החיים כיום תחת איום גובר של אנטישמיות בקהילות כמו אוסטרליה, בריטניה, קנדה, צרפת ורוסיה - היא גם הזדמנות היסטורית לעיצוב עתידו של העם היהודי כולו ולבניית חוסן לדורות לחברה הישראלית, לביטחונה ולכלכלתה.
מטרתנו כפולה: לעורר את הציבור בישראל להבנת גודל השעה, ולקרוא לממשלה להתגייס לבניית תוכנית לאומית - בדיור, בתעסוקה, בחינוך ובתשתיות - שתהפוך את החלום למציאות.
"המיליון ה־11" לא יסתפק בסיסמאות. לאורך שנת תשפ"ו נפעל להציף את הדיון הציבורי והפוליטי סביב הפרויקט: בכתבות עומק, במסעות מצולמים, בפרויקטים מיוחדים ובתוכניות עבודה שיוצעו כדי להפוך את החזון לתוכנית לאומית מגובשת.
זו העת להרים את הדגל. המיליון ה־11 הוא יותר מיעד מספרי - הוא הכרעה היסטורית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו