"חמישה יהודים בלבד נותרו בכל סוריה - ורובם רוצים לברוח"

ברחובות הרובע היהודי העתיק של דמשק, שכונה בערבית "חארת אל-יהוד", הולכת בדריה מוסא שתח ומספרת על זכרונות מתקופה שחלפה. "זה היה בית יהודי, וגם זה. כל אלה היו בתים יהודיים", היא אומרת לאתר "JTA". שתח, בת 56, שנולדה וגדלה בדמשק, היא לדבריה "אחת מחמישה יהודים בלבד שנותרו בכל סוריה".

המספרים מספרים סיפור של התרוקנות דרמטית. בשיא קיומה בתחילת המאה ה-20 מנתה הקהילה היהודית בסוריה כ-100,000 נפשות. כיום, רק חמישה יהודים נותרו במדינה כולה, ואפילו הם חולמים לברוח משם. הרובע היהודי בדמשק, שפעם שגשג עם בתי ספר, בתי כנסת, קצבים כשרים וחנויות יודאיקה, כיום ריק ושומם. מנעולים על דלתות ותריסים סגורים מעידים על מאות משפחות שעזבו את בתיהן לנצח.

השורש לקריסת הקהילה נעוץ בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל. הנשיא הסורי דאז, שוכרי אל-קוואתלי, החל במדיניות רדיפות שיטתית: יהודים נשללו מזכויותיהם האזרחים, נאסר עליהם לעזוב את המדינה ללא ערבות של 6,000 דולר (סכום עצום לאותה תקופה), ואף הוטל עונש מוות על מי שינסה לברוח לישראל. רכושם של היהודים הוקפא, והם הפכו למעין אסירים בארצם.

הגירה המונית החלה בשנות ה-60 וה-70, כאשר יהודים סורים ברחו בחשאי בעזרת ארגונים יהודיים בינלאומיים. הפריצה הגדולה הגיעה ב-1992, כאשר הנשיא חאפז אל-אסד הסכים להעניק אישורי יציאה. אלפי יהודים עזבו אז את סוריה לצמיתות, כשרובם המוחלט עבר לארצות הברית ולישראל.

שתח בחרה להישאר. החלטה זו הובילה אותה לחיות חיים של בדידות מוחלטת. "לא התפללו כאן לפחות 10 שנים. לא היה לנו מניין", היא מספרת. המלחמה האזרחית הסורית, שפרצה ב-2011, הפכה את מצבה לבלתי נסבל. שתח ניסתה לברוח לאחיה בארצות הברית, אך כשהשגרירות האמריקנית נסגרה, היא נותרה לכודה במדינה שרועה במלחמה שגבתה את חייהם של מאות אלפים.

כעת, לאחר נפילת משטר אסד בדצמבר 2024 ועליית ממשלה בהנהגת אחמד אל-שראע (לשעבר מפקד חזית אל-נוסרה), מתעוררות תקוות חדשות בקרב יהודי סוריה בגלות. הממשלה החדשה מראה פנים חיוביות: בפברואר, אורגן ביקור של משלחת יהודים סורים במולדתם, והממשלה הסורית אף הבטיחה לסייע בהשבת רכוש שנגזל. "אם יש לכם בעיות עם אנשים שגרים בבתיכם, נעזור לכם לקבל את הרכוש שלכם בחזרה", הבטיח מוסא אל-עומר, יועץ ממשלתי בכיר, למשלחת.

הנרי חמרה, שברח מדמשק עם אביו ב-1992 והיה חלק מהמשלחת, מלא תקווה. הוא מדבר על שיקום האתרים ההיסטוריים ואף על אפשרות ששטח יהודים יחזרו לסוריה, גם אם זמנית. אך כשהוא חזר לבית ילדותו, הוא גילה שכבר יש בו דיירים חדשים. "השכן נכנס לבית שלי", הוא מספר ל-"JTA", "הם פרצו את הקיר מהצד הזה כדי להיכנס".

אך בדמשק עצמה המציאות שונה לחלוטין. שתח ושאר היהודים החיים שם מלאי פחד ודאגה. האלימות העדתית המתפשטת במדינה מפחידה אותם: ביוני נהרגו 30 איש בפיגוע בכנסייה נוצרית בדמשק, ובאזור א-סוידא מתנהלים קרבות עקובי דם בין דרוזים לבדואים. "אנחנו לא יוצאים מהבית. אנחנו נשארים בבית כי אין טקסי חג, אין בית כנסת, אין קריאה פתוחה ואין תפילה", מתארת שתח את מציאות חייה, "אנחנו לכודים".

הפרדוקס המרכזי של המצב הוא שבעוד יהודי הגלות מתלהבים מהסיכוי לחזור לסוריה, היהודים שעדיין חיים שם רוצים רק דבר אחד - לברוח. שתח מנסה נואשות למצוא דרך לעזוב: "רציתי לנסוע אבל הם לא מקבלים אותנו", היא אומרת על ארצות הברית. ללא ויזה או מקלט פוליטי, אין לה דרך לפגוש את משפחתה.

זמן המתנה עומד להיגמר. היהודים הנותרים בסוריה מבוגרים, ושתח יודעת שבקרוב לא יישאר איש מהקהילה העתיקה. רחובות הרובע היהודי בדמשק יוותרו כזיכרון בלבד לקהילה שפעם שגשגה כאן במשך מאות שנים. "אם אחרים רוצים לחזור, הם יכולים", היא אומרת בהשלמה, "אבל החיים קשים כאן".