כמעט נמחקה כליל: כך הקהילה היהודית שכללה שורדי שואה ספורים קמה לתחייה

הנוכחות היהודית הראשונה בריגה שבלטביה החלה במאה ה-17, אך התקיימה לסירוגין עקב גירושים חוזרים ונשנים של יהודי העיר. רק במהלך המאה ה-19 החלה הקהילה היהודית לגדול ולהתבסס באופן משמעותי. בשנת 1842, הקהילה היהודית הוכרה רשמית על ידי השלטונות, ועד סוף המאה כבר מנתה מעל 20,000 איש.

בשנים שקדמו לשואה, יהודי ריגה היוו כ-11% מאוכלוסיית העיר והיוו גורם חשוב ומשגשג בכלכלה ובתרבות המקומית. יהודי ריגה היו מעורבים מאוד בחיי הציבור והתרבות. בעיר פעלו בתי כנסת רבים, בתי ספר יהודיים, וכן תנועות ציוניות שונות, כולל תנועת בית"ר שנוסדה בעיר בעקבות הרצאות של זאב ז'בוטינסקי. הקהילה התאפיינה במגוון רחב של זרמים, מיהודים אורתודוקסים ועד משכילים.

השגשוג של הקהילה נקטע באופן טראגי עם כיבוש לטביה על ידי הנאצים ביולי 1941. יהודי העיר נרצחו במעשי טבח המוניים, ויתרתם רוכזו בגטו ריגה. ב-4 ביולי 1941 נשרף בית הכנסת הכוראלי הגדול על מתפלליו, אירוע שהפך לאחד מסמלי הטרור הנאצי בריגה.

במהלך נובמבר ודצמבר 1941, הנאצים יחד עם משתפי פעולה לטבים רצחו כ-25,000 יהודים בגטו, במספר ימים בודדים, בטבח יער רומבולה הידוע לשמצה. לאחר מכן, הגטו שימש לכליאת יהודים שגורשו ממדינות אירופה אחרות, במיוחד מגרמניה, ורובם המכריע נרצח גם כן. מתוך כ-43,000 יהודים שחיו בריגה לפני המלחמה, רק כ-1,000 שרדו את השואה. לאחר השואה, קהילת יהודי ריגה נבנתה מחדש. היא כללה שורדים ספורים, יהודים שברחו מפני הנאצים לתוך ברית המועצות וחזרו, וכן יהודים שהיגרו לעיר מחלקים אחרים של ברית המועצות.

במהלך השלטון הסובייטי, החיים היהודיים הרשמיים היו מוגבלים מאוד, אך התקיימה פעילות מחתרתית ותנועות ציוניות סייעו לחידוש הקשר עם מדינת ישראל. עשרות אלפי יהודים מלטביה, ובמיוחד מריגה, עלו לישראל בשנות ה-70 וה-80, והקהילה הצטמצמה באופן משמעותי.

כיום, הקהילה היהודית בריגה קטנה בהשוואה לעבר (כ-5 אלף יהודים) אך פעילה, וכוללת בין היתר את בית הכנסת היחיד ששרד את השואה (בית הכנסת ברחוב פייטאבאס), בית כנסת חב"ד, בית ספר יהודי ציבורי, מוזיאון "יהודים בלטביה" ומוסדות נוספים. היסטוריה ארוכה זו משאירה חותם עמוק על העיר ועל תושביה.

במהלך ארוחת שישי בביתו של הרב גלזמן ורעייתו רבקה אשר הגיעו לריגה שבלטביה כבר לפני כ-30 שנה, רבקה סיפרה על הקושי שהיה להם בתחילה. סיפורה האישי של משפחת הרב, משקף את הקשיים וההתמודדויות של משפחות יהודיות רבות שהגיעו לריגה לאחר נפילת ברית המועצות, כמו גם את ההתחדשות המדהימה של הקהילה היהודית בעיר.

כשבני הזוג הגיעו לריגה, הם מצאו עיר שנותרה ללא תשתית יהודית מסודרת. האתגר הראשון והגדול ביותר היה מציאת דיור הולם. בתקופה הסובייטית, מחסור חמור בדירות הוביל להלאמת נכסים וליצירת "קומונלקות" - דירות גדולות שחולקו בין משפחות רבות שחיו יחד בצפיפות רבה. תנאים אלו, לצד הצרכים הייחודיים של משפחה דתית גדולה המבקשת לקיים אורח חיים יהודי, הפכו את החיפוש למורכב במיוחד.

בנחישות ואמונה, הרב ורעייתו לא ויתרו. הם הצליחו לבנות דירה שתתאים להם ול-12 ילדיהם, והפכו אותה תוך זמן קצר למרכז חיים תוסס. ביתם שימש כמוקד פעילות קהילתי, שם נערכו סעודות שבת משותפות, שיעורי תורה והפרשות חלה, שהחזירו את הניצוץ היהודי לקהילה המקומית.

כיום, הודות לפועלם ומאמציהם של הרב, אשתו ורבים אחרים, הקהילה היהודית בריגה שגשגה מחדש. לרשות הקהילה עומדים כיום שני בתי כנסת פעילים, המהווים מרכזים רוחניים ותרבותיים. בתחום החינוך, פועלים בעיר שני בתי ספר יהודיים: האחד הוא בית ספר ציבורי הפתוח גם לתלמידים שאינם יהודים, והשני הוא בית ספר של חב"ד המיועד לילדים יהודים בלבד.

על אף הצמיחה, הקהילה עדיין מתמודדת עם אתגרים לוגיסטיים מסוימים. בעוד שקיימים שני מקוואות, לגברים ולנשים, ופועלת חנות כשרה המספקת מוצרים ישראלים. אין כיום מסעדה כשרה פעילה בעיר. בנוסף, מוצרי בשר כשר מיובאים מפולין או ממדינות סמוכות, ושירותי מוהל נדרשים מישראל או ממדינות אחרות באירופה, מה שמעיד על הצורך בתמיכה ופיתוח נוסף של תשתיות קהילתיות.

בארוחה ערב שישי נכחו כמובן ילדיהם ונכדיהם של הרב ורעייתו וגם זוג נוסף, הלנה וחיים - חברי הקהילה היהודית אשר התגוררו בעבר בישראל אך החליטו שריגה יותר טובה, בטוחה ושקטה עבורם. הלנה לאורך כל הארוחה שיבחה והיללה את פועלם, מאמצם ותרומתם של הרב, רעייתו וסגנו ומשפחתו לצמיחתה ושגשוגה של הקהילה ב-30 השנה האחרונות.

הקיץ היה עתיר ביקורים בכירים, ביולי הגיע שר החוץ גדעון סער לביקור בילטרלי ולאחרונה, הגיע נשיא מדינת ישראל, יצחק הרצוג. אין ספק כי ביקור זה מהווה אבן דרך חשובה ביחסים בין המדינות.

שגרירת ישראל בלטביה, סנדרה סימוביץ, מספרת כי היא פועלת במסירות ובנחישות למען הידוק הקשרים בין ישראל ללטביה. עם ניסיון רב שצברה בשירות משרד החוץ, היא רואה בתפקידה שליחות אישית, ומאמינה כי גם בתקופה מורכבת זו ניתן למצוא דרכים לבנות גשרים בין העמים. היא שיתפה כי למרות הימים הקשים שעוברים על מדינת ישראל מאז ה-7 באוקטובר, היא שומרת על אופטימיות ומאמינה שעוד יבואו ימים טובים מאלה.

לסיום, יש לציין אתר חשוב נוסף - מוזיאון לגטו ריגה והשואה הלטבית, שחורג מהגדרת "מוזיאון" רגילה. הוא אתר זיכרון חי, שמחבר את ההיסטוריה המרה לזמננו אנו.

כשצועדים במתחם הפתוח של המוזיאון, מרגישים כאילו צועדים על אדמה קדושה. האבנים שהובאו מרחובות הגטו המקורי, עליהן דרכו עשרות אלפי יהודים, יוצרות חיבור פיזי ומצמרר. קיר השמות, הארוך והאינסופי, כשכל שם מייצג עולם ומלואו שנגדע באכזריות, מציף בעצב עמוק.

הביקור במוזיאון, בעיקר לאחר 7 באוקטובר, מלמד שההיסטוריה אינה מתה. היא חיה ונושמת, וחשוב לזכור אותה כדי שזוועות כאלה לא יחזרו על עצמן. אבל כפי שהמוזיאון עצמו מדגיש, הוא אינו רק מוזיאון של מוות, אלא גם מוזיאון של חיים. התערוכות המציגות את החיים היהודיים התוססים בריגה לפני המלחמה, את התרומה שלהם לחברה הלטבית, ואת סיפורי הגבורה של מצילים, ממלאים בתקווה. תקווה שיש אנשים טובים בעולם, ושגם בשיא החושך, האנושיות והאור יכולים לנצח.

אילת מאמו שי הינה אשת עסקים, יו"ר לשכת המסחר גיברלטר ישראל, מרצה בינלאומית, סופרת וחוקרת קהילות יהודיות ברחבי העולם.