80 שנה אחרי: הבית מ"רשימת שינדלר" הפך לזירת גירוש יהודית נוספת

הרבנית טניה סגל, האישה הראשונה ששימשה כרבנית בפולין, גורשה מהבית ההיסטורי ברחוב יוזפה 12 בקרקוב שבפולין • הפעם לא בידי הנאצים, אלא בהחלטת מדינה שממשיכה להקשות על השבת רכוש יהודי

הבית ההיסטורי ברחוב יוזפה 12 בקרקוב שבפולין - אז והיום

הרבנית טניה סגל, האישה הראשונה ששימשה כרבנית בפולין, גורשה בחודש יולי האחרון מדירתה ברחוב יוזפה 12 שבקרקוב בליווי משטרתי. הפינוי עורר הדים רבים, בין היתר משום שמדובר בבניין בעל ערך היסטורי יוצא דופן. מדובר בבית בו גרו משפחות יהודיות שנרצחו בשואה ושבו צולמה אחת הסצנות המצמררות בסרט הנודע "רשימת שינדלר".

מאז הפינוי, חזר הבית למרכז תשומת הלב. לא בגלל סרט הוליוודי או זיכרון היסטורי, אלא בגלל שאלה עכשווית: איך פולין מתמודדת עם רכוש יהודי שנגזל? בניגוד למדינות אחרות באירופה, בפולין אין חוק השבה כולל. נכסים שאין להם יורשים רשמיים, מוגדרים כ"נטושים" ומועברים לאפוטרופוס מטעם המדינה וכך נמשך אובדן הרכוש היהודי והגזל שנים רבות לאחר מלחמת העולם השנייה.

ארגונים יהודיים ברחבי העולם מביעים ביקורת חריפה: לטענתם, האפוטרופוסים שמנהלים את הנכסים אינם משקיעים כמעט מאמץ באיתור יורשים אמיתיים, אלא מתמקדים בעיקר בהשכרה ובניהול. כך נותרו נכסים יהודיים ובתי כנסת לשעבר בידיים זרות, בעוד צאצאי הבעלים המקוריים מתקשים להוכיח בעלות.

הביקורת החלה כבר ב-2018, כשהעבירה ממשלת פולין חוק שנוי במחלוקת שאסר לטעון שהמדינה הפולנית שיתפה פעולה עם הנאצים. החוק עורר ביקורת חריפה בעולם ופורש כניסיון לעדן או להלבין את ההיסטוריה.

עד שנת 2021, יהודים ויורשיהם יכלו להגיש תביעות להשבת נכסים בפולין. וגם אז, הדרך הייתה ארוכה ומסובכת ונדרשו מסמכים רבים, תהליכים משפטיים ממושכים ולעיתים גם מאבקים, אבל הדלת לא הייתה סגורה בפניהם לחלוטין. היו מקרים שבהם הצליחו יורשים להוכיח בעלות ולקבל נכס חזרה או פיצוי.

חנות מכולת ברחוב יוזפה 12 שברובע היהודי בקרקוב, צילום: סעיף 27 א'

ואז הגיע חוק חדש שסגר את החלון הזה כמעט לחלוטין: הוא קבע שכל החלטה מנהלית על רכוש - למשל הגדרה של נכס כ"נטוש" - אינה ניתנת לערעור אם חלפו יותר מ-30 שנה מאז שניתנה. המשמעות: כמעט כל ההחלטות שנוגעות לרכוש יהודי, שהתקבלו בשנות ה-40 וה-50, ננעלו סופית. אלפי תביעות של יהודים ויורשיהם נמחקו באחת, והתקווה לצדק או להשבת רכוש שנגזל בשואה התרסקה.

בקרקוב, ההשלכות מוחשיות במיוחד. בניגוד לוורשה, שנהרסה כמעט כליל במלחמה, רוב הבניינים בעיר עוד עומדים על תילם. המשמעות היא שכל בית כזה, כמו רחוב יוזפה 12 הוא אינו רק מבנה ישן אלא עדות חיה. עבור הקהילה היהודית בעיר, הדירה שפונתה לא הייתה עוד כתובת פרטית, אלא מרכז של פעילות יהודית בה היו סעודות שבת, סדרי פסח, שיעורי לימוד ומפגשים תרבותיים. המקום הפך לבית פתוח שאיחד עשרות חברי קהילה ומאות מבקרים. גירושה של סגל נתפס לא רק כפגיעה אישית אלא כסמל למחיקה מתמשכת של הנוכחות היהודית בעיר.

ובכל זאת, הקהילה לא נעלמה. סגל עברה לדירה קטנה אחרת בקז'ימייז', והפעילות ממשיכה במבנים חלופיים. אך השאלה שנותרה פתוחה היא האם יימצא רצון אמיתי לשנות את הדפוס הזה, או שהבית ההוא ימשיך לשמש תזכורת לכך שגם שמונים שנה אחרי, המאבק על הצדק ההיסטורי רחוק מלהסתיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר