מסע הגיור המדהים של זמר הקאנטרי האמריקני: "אנחנו מדברים על ישראל כל הזמן"

על הבמה הוא נראה כמו עוד זמר קאנטרי מטקסס - המבטא הדרומי, המגפיים עם העיטורים, החולצה המשובצת והאבזם עם הקרניים של השור. אבל בכל בוקר, לפני שג’ו ביוקנן חובש את כובע הקאובוי שלו, הוא עוצר להתפלל שחרית. מכל הלב. המפגש הבלתי צפוי הזה - בין טקסס מהסרטים של פעם לבין חיבור עמוק לדת - מעניק למוזיקה שלו צליל שאין שני לו.

שנים ארוכות הוא חי בלי לדעת דבר על יהדות. הוא לא הכיר אף יהודי, לא ראה מעולם כיפה ולא נכנס לבית מדרש: "הקהילה היהודית ביוסטון ענקית, אבל בחיים שלי לא ראיתי בית כנסת", הוא מספר ל"ישראל היום".

הכול השתנה באותו יום שבו ביקר עם אשתו במוזיאון השואה בוושינגטון, משם השניים יצאו מטולטלים ונסערים ממה שראו. שם, משום מקום, היא אמרה לו: "אני רוצה להתחבר מחדש לאמונה של העם שלי". ביוקנן הופתע ושאל למה היא מתכוונת - ואז נדהם לשמוע לראשונה את המילים: "אני יהודייה". לא היה מדובר רק הגילוי מפתיע עבור ג'ו, אלא גם דלת שנפתחה לעולם שלם שלא ידע על קיומו. "מעולם לא עשינו טקס חתונה דתי, פשוט התחתנו בעירייה, נושא הדת מעולם לא עלה", הוא מספר.

ההלם הראשוני הוביל את בני הזוג אל דלתו של הרב סטיוארט פדרר ביוסטון. ביוקנן הציג את עצמו בפשטות: "אשתי והבן שלי יהודים - אני לא. אף אחד מאיתנו לא יודע מה זה אומר". תשובתו של הרב שינתה את חייו: "יש אל אחד, וגם אם אתה לא מאמין בו - אין בך שום דבר פגום. אלוהים אוהב אותך בדיוק כפי שאתה. ככל שתעשה טוב לעולם, ככה תתחזק האמונה שלך".

ביוקנן מספר שזו הייתה הפעם הראשונה שבה שמע מישהו מבוגר אומר לו שהוא בסדר גמור בדיוק כפי שהוא, ודבריו של הרב נגעו בו עד דמעות. באותו רגע החליט ביוקנן שהוא רוצה להיות חלק מהסיפור הזה - וכך החל מסע הגיור שלו. "לא כולם אהבו את הרעיון הזה שלי, להתגייר", הוא מספר בעצב, "משפחתי הקרובה הפסיקה לדבר איתי לחלוטין. כבר שנים. אבל מצד שני, גיליתי משפחה קרובה אחרת, והקשר עם משפחתה של אשתי התחזק", הוא אומר. "זה כבר בעבר, אין כל כך מה לעשות".

ככל שהעמיק בלימודי תורה, הוא גילה שהדרך הטבעית ביותר עבורו להעביר את מה שהוא מרגיש היא לכתוב שירים. "כשאני יושב עם הגיטרה ומלחין, אני מרגיש שאני מעמיק בתוך הסיפור ומתחבר אליו", הוא אומר בהתלהבות. כך נולדו מנגינות שמבוססות על פרשות מהתורה, על תפילה ועל סיפורים יהודיים עתיקים, אבל עם צליל מובהק של קאנטרי טקסני - הגיטרה, הקול העמוק והרוח הדרומית. הרב שלו שמע את אחד השירים הראשונים ודחף אותו להופיע בקהילה. מה שהתחיל כמשימה מהרב הפך במהרה לקריירה מוזיקלית של ממש, עם שלושה אלבומים והופעות בכל ברחבי ארה"ב.

החיבור הזה בין טקסס ליהדות נשמע על פניו כמעט בלתי אפשרי - קאובוי עם מבטא דרומי שמנגן ושר בלדות על אברהם, יצחק וחוה. אבל דווקא הניגוד הזה כבש קהילות רבות. "כל פסוק בתורה הוא בעצם שיר שמחכה שמשהו ילחין אותו", הוא אומר. להופעות שלו מגיעים בני נוער לצד מבוגרים, יהודים ונוצרים, וכולם מחכים לשמוע איך הוא מחבר תפילה במוזיקת קאנטרי. "יש כאלה שאומרים לי שהשירים שלי מחזירים אותם למסורת, יש מי שזה נותן לו כוח ברגעי משבר - ויש כאלה שפשוט נהנים מהצליל הדרומי".

האנטישמיות הגיעה אליך כבר?

"בחיים שלי לא שמעתי מילה רעה על יהודים, זה פשוט לא היה חלק מהעולם שלי", הוא מספר. "אבל ברגע שהתקרבתי ליהדות, זה פתאום קפץ מכל כיוון, וברשת זה אינסופי. אני עושה לייבים בטיקטוק, ואנשים פשוט מקללים אותי - רק בגלל שאני יהודי. רק בגלל שאני מתרגש מהיהדות שלי".

גם מחוץ למסכים הוא חווה רגעים לא פשוטים: "פעם אחת בדיסני וורלד מישהו ראה את המגן דוד שענדתי על הצוואר, הוא התקרב אליי ולחש ‘'פאק יו' ונעלם בתוך ההמון. זה היה מוזר. כל מה שרציתי זה שהוא יישאר ונדבר, אבל הוא ברח".

הוא מספר שהשנאה ליהודים הסלימה לאחרונה: "הייתי בבית הכנסת באחת השבתות, ופתאום נכנס אדם וזרק מטבעות על הרב שלנו. הוא התחיל לקלל וצעק דברים נגד יהודים", הוא משחזר. "בלי לחשוב פעמיים קמתי - אני ועוד מתפלל - והוצאנו אותו החוצה. אין לי סבלנות לזה. אין מקום לשנאה כזאת".

הוא רואה בזה אחריות אישית: "בקהילה שלנו צריך לשמור אחד על השני. אי אפשר לתת לזה להפריע לתפילות או לחיים שלנו". וזו הסיבה שברשתות החברתיות שלו, ביוקנן לא נותן לשנאה להשפיע על דרכו: "אני מוחק וחוסם אותם - מבחינתי העמודים שלי שבהם אני שר ומספר את הסיפור שלי, זו הקהילה שלי, ואין לזה מקום שם".

מה אתם עוברים בטקסס מאז 7 באוקטובר?

"זה נושא שמלווה אותנו כל יום. בכל שבת ובכל הופעה. אני מגיע לקהילות ולבתי כנסת ורואה על השולחנות תמונות של החטופים, אנחנו כל הזמן מתפללים עבורם, מדברים על הנושא הזה כל הזמן, ומדברים על ישראל כל הזמן".

ביוקנן מתאר איך דווקא האסון יצר גם רגעים של אחדות: "יש בתי כנסת שמעולם לא עשו משהו ביחד - ופתאום הם מתכנסים לאירועים משותפים. אנשים רוצים להיות ביחד, לעמוד יחד מול החושך". והוא מוסיף: "בכל מקום שאני מופיע, יש תחושה של ביחד וגאווה. אפילו במקומות שיש איומים ביטחוניים, עדיין קהל מגיע ולא מוכנים לוותר".

בחודש נובמבר הקרוב הוא ישוב לישראל - הפעם לא רק כתייר, אלא כאמן שמביא איתו את הגיטרה והקול הטקסני. "זו תהיה הפעם הראשונה שאני מופיע בישראל", הוא מספר בהתרגשות. "ביום חמישי ה-13 בנובמבר אנגן בירושלים, ואני מקווה שנעשה מופע נוסף בצפון". אבל לא רק מוזיקה מתוכננת בלוח הזמנים: "אנחנו נבקר ברעים באתר הזיכרון לנרצחי פסטיבל הנובה, נפגוש שורדי שבי, נעזור בהכנת ארוחות לכוחות הביטחון, ונתנדב בשיקום קיבוצים. המטרה שלי היא לא רק לשיר ולנגן - אלא גם להיות נוכח, לעזור, להביא איתי את האהבה הטקסנית".

הוא מספר שישראל היא הרבה מעבר ליעד הופעה. "בפעם הקודמת שביקרתי כאן ראיתי אנשים מתווכחים בהפגנות על הרפורמה המשפטית, אבל כולם הניפו את אותו הדגל", הוא אומר בהתלהבות, "זה היה מחזה מרגש - מחלוקות קשות, אבל עם תחושת אחדות לאומית עמוקה". את הביקור הקרוב הוא רואה כהזדמנות להעמיק את הקשר: "אני אוהב את ישראל ורוצה לחזור שוב ושוב. בשבילי זה מקום שמחבר בין השורשים הרוחניים שלי לבין האנשים עצמם. כל דקה כאן היא מתנה".