מקץ מאה שנים

בשבוע הבא תחל שנת המאה להצהרת בלפור. ביום שישי, 2 בנובמבר 1917, הודיע ארתור בלפור, שר החוץ הבריטי, במכתב קצר ללורד ליונל וולטר רוטשילד כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותפעיל את מיטב מאמציה כדי לאפשר השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת". 

 כעבור חמש שנים נכללה הצהרת בלפור בכתב הסמכות ("המנדט") לניהול ארץ ישראל, שמסר חבר הלאומים לבריטניה, ונוסף בו עוד משפט: "הכרה ניתנה בכך לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל ולטעמים לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו". חיים ויצמן, שבעזרת נחום סוקולוב עמל מטעם ההסתדרות הציונית להשגת המסמכים בהתמדה ובתבונה, שאף למחויבות ברורה יותר אך גם הנוסח הצנוע היה נדבך חשוב בבניינה של מדינת ישראל.

ראשי הערבים בארץ ישראל התנגדו להצהרת בלפור כבר עם פרסומה. הם מחו על השימוש במונחים "העם היהודי" ו"בית לאומי בארץ ישראל" ועל ההתייחסות לערבים כאל "קהילה" בעלת זכויות אזרחיות ודתיות בלבד אך ללא זכויות לאומיות. מאותן סיבות קבע אש"ף בסעיף 18 באמנתו בשנת 1964, שלוש שנים לפני "הכיבוש", כי "הצהרת בלפור, מערכת המנדט וכל המבוסס עליהן נחשבים תרמית", ונאמן לאמנת ארגונו הכריז לאחרונה ראש אש"ף מחמוד עבאס בעצרת האו"ם (21.9.16): "חלפו מאה שנים מאז הצהרת בלפור הידועה לשמצה, שבאמצעותה העניקה בריטניה, ללא כל זכות, סמכות או הסכמה ממישהו את אדמת פלשתין לעם אחר. דבר זה סלל את הדרך לנכבה של בני העם הפלשתיני, ולנישולם ולהעתקתם מאדמתם". 

באותו נאום גם דרש עבאס מבריטניה להתנצל בפני הפלשתינים "על האסונות, האומללות והעוול שהיא יצרה" כתוצאה מהצהרת בלפור. חודשיים קודם לכן (25.7.16) הוא ביקש ממזכירות הליגה הערבית לסייע לו "בהכנת תיק משפטי נגד ממשלת בריטניה על הצהרת בלפור ועל מימושה כבעלת המנדט". 

הצהרות אלה, ככל שהן נשמעות מוזרות, יורדות לשורשי הדברים. ב־1917 עוד לא באה לעולם החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל המערבית, לא היתה "נכבה" ו"הכיבוש" בשנת 1967 טרם נולד. עמדת אש"ף מוכיחה שוב את עומק התנגדותו לקיום ריבונות יהודית בחלק כלשהו של פלשתין, התנגדות הנובעת זה מאה שנים מן ההתכחשות לעובדה שיהודים אינם רק בני דת אלא גם בני לאום, המכוננים מחדש את ריבונותם במולדתם העתיקה. באמנת אש"ף - שבניגוד להצהרות של בעלי עניין לא בוטלה - מובא הכחש הזה בנוסח שאין בהיר ממנו. 

"קנאוּת", כתב הוגה הדעות הספרדי־אמריקני ג'ורג' סנטיאנה, "עשויה מהכפלת מאמציך כשכבר שכחת את מטרתך". לסיסמה הישנה "שטחים - (אבל) תמורת שלום" היה היגיון משלה, גם אם איני שותף לו. ואולם קנאי השמאל הישראלי שכחו את המטרה זה שנים והם מכפילים את מאמציהם כדי להביא לסיום "הכיבוש" ללא תנאי, אפילו ללא אשליית שלום. בהופיעו בישיבת מועצת הביטחון של האו"ם ב־16 באוקטובר 2016, כחתרן אמיץ שהגיע בחשאי מדיקטטורה אפלה, גינה נציג "בצלם" את "הכיבוש" ותבע מן המועצה לפעול מייד כדי לכפות על ארצו לשים לו קץ, אך בכל נאומו הוא לא הביע אפילו פעם אחת תקווה לשלום, שישרור כאן לאחר סיומו המיוחל של אותו "כיבוש". 

רבים במדינת ישראל ובעולם עדיין אינם מבינים את הקושי. בניגוד להסכם ביניים, המאפשר לצדדים להמשיך לפעול למימוש כל שאיפותיהם וחלומותיהם, הסכם קבע אינו מתיר זאת. בראייתם של אנשי אש"ף, בהסכם קבע שיעגן את ישראל לנצח בחלק של פלשתין ויקבע מכסה למימוש "שיבת הפליטים לבתיהם" לא יוכל להופיע גם הסעיף החיוני המכריז על "קץ התביעות ההדדיות". לכן אש"ף, המתעב את הצהרת בלפור מאה שנים אחר פרסומה, אינו מסוגל לחתום על הסכם קבע עם מדינת ישראל, גם בתנאים הצנועים ביותר שיכולים אנשי השמאל הציוני להעלות כיום על דעתם. ניסיון בינלאומי לכפות הסכם כזה יביא לפירוק אש"ף ולחיסול הנהגתו, ולא יצלח. מכאן יובן שמאמצי הקנאים בארץ ומחוצה לה מכוונים להסגת ישראל לקווי 1949. זאת ותו לא.

אבל - עינינו הרואות: מקץ מאה שנים, ולמרות הכל, הבית הלאומי לעם היהודי צומח ועולה ומשגשג בארץ ישראל. כך יהיה.