"אני חיה בזכות אישה צעירה, חסידת אומות עולם, שסיכנה את עצמה"

חנה זקס התגוררה עם משפחתה בקרקוב שבפולין לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. אביה, אייזק אדוארד, היה מהנדס כימיה, ועם כיבוש פולין בידי הנאצים הצליחו בני המשפחה להימלט בזכות מסמכים מזויפים והתיישבו בלביב. על פי הסכם ריבנטרופ־מולוטוב הועברה העיר לשליטה סובייטית, אלא ששם הם הוכנסו לגטו ב־1941, כשהגרמנים כבשו את האזור.

"יצאנו מפולין בזכות מסמכים מזויפים שדוד שלי, אמן ידוע באותה עת בפולין, הצליח לארגן לנו", מספרת חנה, "קראנו להם מסמכים אריים. לאחר ששהינו בלביב והוכנסנו לגטו כשהגרמנים הגיעו גם לשם, אבא שלי, שעבד במפעל, פעל כדי לנסות להוציא אותנו משם, אבל הציע שנתפצל כשנצא כי הבין שביחד לא נצליח להימלט. ב־1942, בזכות סיוע שקיבלנו, יצאנו משם. אמי שרלוטה, אחי רומן וגם סבא יואל, שבינתיים התאלמן מסבתי בגטו, חזרו בחזרה לפולין ושם הסתתרו בוורשה. אני נלקחתי על ידי בחורה פולנייה בשם ויקטוריה דז'יידזיץ (לימים - ויקטוריה סקז'יפייץ), והועברתי למשפחתה בכפר קמניצה דולנה שבפולין. היא לא אמרה להם שאני יהודייה, והם שמרו עלי מכל משמר. אותה מצילה היתה זו ששימשה גם אשת הקשר בין כל בני המשפחה, שחיו בזהות בדויה, וכך ידענו היכן נמצא כל אחד בכל עת. אלא שאבא, שנותר מאחור, נתפס באזור לביב והוצא להורג על ידי הנאצים".

בת משפחה לכל דבר

כשהיא מתארת את פעולות ההצלה של ויקטוריה, משהו ניצת בעיניה של חנה. "היא היתה צעירה, כבת 19 או 20, כמדומני. היא עבדה אצל קרוב משפחה שלי בפולין, שהיה רופא. כשהחלטנו לעזוב את פולין הכבושה ויקטוריה הצטרפה אלינו, כי היתה חולה בדלקת ריאות וייעצו לה לבוא איתנו כדי להיות מטופלת, וככה היא חיה איתנו. כשהוכנסנו בהמשך לגטו היא נותרה באחת השכונות הקרובות אבל עבדה במפעל בתוך הגטו, וכך הקשר איתה נשמר.

"ויקטוריה היתה מעבירה מידע, אוכל וקצת כסף. כשהחלטנו לברוח היא הציעה לקחת אותי איתה, בטענה שיהיה לה קשה לקחת גם את אחי מפני שהיה נימול. היא הובילה אותי לאמא שלה בכפר בפולין ולא אמרה להם שאני יהודייה. סיפור הכיסוי שמכרה להם היה שאני יתומה פולנייה ושהוריי נהרגו בהפצצה גרמנית בלביב. במשך כשלוש שנים, עד סוף המלחמה, אמא של ויקטוריה טיפלה בי במסירות, ולמרות שחיה בדוחק עם שני בניה הקטנים, הרעיפה עלי אהבה ודאגה לי.

"ויקטוריה היתה באה לבקר אותי, ופעם הביאה צלם לכפר כדי שיצלם אותי והעבירה את התמונה למשפחה שלי. אני גדלתי שם בכפר, עבדתי בחווה. פעם אחת כשהייתי במרעה, מישהי מקרקוב זיהתה אותי. פחדי שיגלו את זהותי, אז ויקטוריה נלחמה עלי ואמרה שזה לא נכון, והבטיחה את שתיקתה של אותה אישה עם קצת כסף וסבון. בכל השנים האלה ויקטוריה גם דאגה לכל בני המשפחה שלי, ביקרה אותם, וכך ידענו מעת לעת שכולם בסדר".

לאחר המלחמה נפגשה חנה מחדש עם אמה, אחיה וסבא יואל בדירתו בקרקוב. ויקטוריה כבר היתה חלק מחייהם. "היא גרה איתנו ועבדה בחנות של סבא. כשהחלטנו לעשות עלייה היא נותרה לעבוד בחנות. בהמשך התחתנה, אבל בעלה נפטר מדום לב בגיל צעיר ולא היו לה ילדים. ב־1964 אמא שלי העידה לטובתה כדי שיכירו בה כחסידת אומות עולם, ואכן כשאישרו את העדות הבאנו אותה לארץ לטעת עץ בגן חסידי אומות העולם ביד בשם. עץ מספר 36 הוא שלה. היא מאוד התרגשה. שמרנו איתה על קשר כל הזמן, והיא ביקרה שוב בארץ כמה שנים אחר כך. בשנות ה־80 היא נפטרה".

חנה נקלטה דרך עליית הנוער בקיבוץ עין שמר ואחר כך עברה עם הגרעין לקיבוץ נחשון, שם גם התחתנה עם דן זקס. השניים עברו לחולון, שם התגוררו עד לפטירתו בשנת 2015. חנה עסקה כל העת בחינוך כיועצת חינוכית, ולאחר מותו של דן עברה להתגורר בדיור מוגן בתל אביב.

לספר, ולא לפחד שלא יבינו

לאחרונה קיבלה בשורה מרגשת: אנשי מוזיאון לוחמי הגטאות בישרו לה שאיתרו מסמכים הקשורים בילדותה ובמשפחתה, בעת שהתגוררו בפולין הכבושה. מדובר בעיקר בכרטיסי ילדים של ארגון אוז'ה, שעסק בין היתר בהצלת ילדים בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה. מדובר בארגון הומניטרי יהודי שסייע למאות ילדים, פליטים יהודים באירופה. הוא הוקם ב־1912 כארגון בריאות יהודי בסנט פטרסבורג שברוסיה על ידי רופאים, במטרה לעזור לחברים נזקקים באוכלוסייה היהודית. על פי הערכות, במהלך מלחמת העולם השנייה הציל יותר מ־5,000 ילדים מאיום ההשמדה הנאצי.

בשנת 1923 עבר מרכז הארגון לברלין, תחת נשיאותו הסמלית של אלברט איינשטיין. ב־1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הוחלט להעבירו שוב, הפעם לצרפת.

הכרטיס שאותר והוצג לחנה נחתם בשנת 1947, ושימש באותה עת "הצהרה לאומנה לילד". רשומים בו פרטיה האישיים, לצד פרטים על משפחתה. כך, למשל, מצוין שמה באותה עת "וקס אניטה", ילידת קרקוב בעלת אזרחות פולנית, פרטים על אביה אדוארד ז"ל שנהרג על ידי הנאצים, ואמה ואחיה. "יחד עם הוריה ואחיה, חיה אניטה תחת הכיבוש הנאצי", נכתב, "אביה נרצח באזור לביב. האם וילדיה ניצלו הודות לזהות בדויה כנוצרים, והתאחדו לאחר המלחמה בוורשה".

"הכרטיס הזה למעשה היה מין תעודת זהות באותה עת לצד המסמכים הפולניים שאפשרו לנו לעלות ארצה", מספרת חנה, אשר איתורה על ידי המוזיאון התאפשר בזכות הדיגיטציה שעבר כרטיסה.

כיום מוצגים במוזיאון לוחמי הגטאות גם תצלומים שונים מחיי המשפחה בפולין. כך, למשל, ניתן לראות תמונה של המשפחה המורחבת עם סבתא שרה וסבא יואל, לצידם אניטה (חנה) הקטנה והדוד מרכוס נכט, האמן שסייע להשיג את המסמכים ואישורי המעבר המזויפים, וכמובן הוריה ואחיה. בתמונות אחרות ניתן לראות את אניטה הקטנה לצד מצילתה, ויקטוריה.

חנה היא אם לשלוש בנות וסבתא לתשעה נכדים. על השואה, מעידה, דיברה בצורה מדודה מול שלוש בנותיה, אך עם הזמן, "התחלתי לדבר יותר, במיוחד עם הנכדים שמתעניינים. תמיד היתי בגישה שצריך לספר, בניגוד לאחרים שלא סיפרו. יש כאלו שלא מספרים בגלל רצון להגן על הדורות הבאים, או בגלל שחשבו שאת הצעירים זה לא מעניין או שלא יצליחו להבין את החוויות הקשות שעברנו.

"תמיד אחיה עם החוויות ועם ה'שריטה', אבל באמת שחשוב לספר. היום, עם הגיל, אני חושבת שאני נפתחת יותר. אני זוכרת, למשל, שכאשר התאחדנו כל המשפחה מחדש, לא שאלו אותי מה עבר עלי באותן שנים שבהן חייתי אצל המשפחה שהסתירה אותי. גם אמא, אחי וכל השאר לא סיפרו, אולי מתוך רצון להמשיך הלאה ולבנות את החיים מחדש. אבל לי חשוב מאוד שהדורות הבאים יידעו. אני מאמינה שמי שלא זוכר את עברו, לא יבין את עתידו. אחד הנכדים, למשל, שבקרוב יש לו יום הולדת, ביקש להגיע לביקור בלוחמי הגטאות. זה מאוד חשוב בעיניי".