סירבו פקודה: המורדות האמיצות שהתמודדו מול הרשע

אל מול מנהיגותו כבדת-הלב של פרעה מלך מצרים שרומם את עצמו למדרגת אל מצרי, בונה לנו התורה בפרשת שמות את המודל החלופי והראוי לדעתה, של המנהיג החומל. אל מול מנהיגות של מלך עריץ הפוגע בקבוצת מיעוט ומחליש אותה בדרכים אכזריות, מציבה התורה את הנסיך המוחה הנלחם את מלחמתם של העשוקים מול עושקיהם.

אולם מנהיגותו החלופית והמרדנית של משה לא צמחה בחלל ריק. בתחילת הפרשה מראה לנו התורה כי למרות הגזרות האכזריות, שככל הנראה רוב העם המצרי הסכין להם ושיתף איתם פעולה, הרי היו כמה מורדות אמיצות.

הראשונות היו "המיילדות העבריות" שמתוך "יראת אלוהים" הפרו את צו המלכות, ולא הרגו את התינוקות. אחריהן היו מפרי הפקודה – הוריו של משה, שעל אף הגזרה, הם הצפינו את הרך הנולד ככל שיכלו. השלישית שלא הסכימה לקבל את גזרותיו הייתה לא אחרת מאשר בתו של המלך. ברגע שהבחינה כי מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה [העולל שמצאה בתיבה בתוך הסוף], היא הייתה אמורה להשליך אותו המיימה בתיעוב, או לפחות מתוך היכנעות לגזירת המלך. אך המראה של תינוק עברי בוכה מעורר את חמלתה "ותחמול עליו". כיצד החמלה הזו באה לידי ביטוי על שפת היאור? התורה אינה מפרטת לנו אך אפשר לנחש שהיא חיבקה אותו והייתה אובדת עצות מול בכיו הרם. כך יכלה גם הילדה העברייה הקטנה, מרים, להצטרף למורדים במלך האכזר, ולפנות אל בת המלך בהצעה האמיצה שבוודאי יכלה לסכן אותה: הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד?

וכך, כאשר התינוק היה לגבר, וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם, הוא נושא מטען גנטי וחינוכי של אומץ וחמלה שאת חלקו הוא ספג באופן פרדוקסלי דווקא מאימו המאמצת, בתו של המלך האכזר. הביטוי של תכונות אלה, של אומץ וחמלה, יבוא לידי מימוש בשרשרת של אירועים בהמשך הפרשה.

האירוע הראשון הוא תגובתו (הבלתי מידתית אולי) של משה למראה וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י (הביטוי מַכֶּ֥ה יכול להתפרש במקרא גם כהרג ממש). משה נוהג מייד במידה כנגד מידה וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל. הכעס של משה גואה בו למראה שוטר מצרי הפוגע בעבד חלש, ואולי אף ממית אותו, והוא מגיב במהירות ובעוצמה בחתירתו לעולם של צדק עבור החלש הפגיע.

המקרה השני מתרחש כבר למחרת, כאשר הפעם האלימות היא "בתוך" הקבוצה העברית. הוא מזהה את "הרשע" ונוזף בו ללא היסוס, אך לבסוף נאלץ לברוח למדבר. גם במדבר הוא ממשיך עם אותן תכונות; הוא מגיע לבאר במדין ושם הוא פוגש בשבע בנותיו של יתרו הרועות את צאן אביהן, וגם שם הוא רואה שהרועים הגברים החזקים נוהגים בהן בשרירות לב, ומגרשים אותן ואת צאנן מן השוקת. גם במקרה זה לא יכול היה משה, למרות היותו "זר" ויחידי, להבליג, והוא מתערב ומושיע אותן. בהמשך לכך מזמין אותו אביהן רעואל (יתרו) לביתו ונותן לו את אחת הבנות, צפורה, לאישה.

את המקרה הרביעי שבו באים לידי ביטוי תכונות החמלה והאומץ שלו, משלימים לנו חז"ל במדרש המפורסם (שרבים בטוחים שהוא מופיע בטקסט המקראי), על הגדי שהלך לאיבוד במדבר:

"אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו... נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך, חייך, אתה תרעה צאני ישראל". (שמות רבה, ב' מעובד ע"פ ספר האגדה). וכך, מתוך דאגתו לגדי הרך והחיפושים אחריו, הוא מגיע לאתר שבו מתגלה אליו אלהים מתוך הסנה הבוער.

הרעיון המרכזי מאחורי המדרש הזה, כמו גם מאחורי הטקסטים בפרשת השבוע, הוא שהמודל המנהיגותי הראוי והרצוי בעיני אלהים הוא מנהיגות המשלבת אומץ וחמלה יחד. מצד אחד אומץ לב לא לקבל את המציאות כפי שהיא ולהיאבק כנגד רוע־לב ועושק עד כדי מרידה בכללים המקובלים, ומצד שני היכולת לשים לב ולחמול על החלשים ועל דלת העם, גם אם צמחת בארמון המלך ששם נמצאת השכבה החברתית הטבעית לך. רק מנהיג כזה יזכה להתגלותו של האלהים אליו בסנה הבוער.

ד"ר יאיר פז הוא מרצה בכיר ללימודי ירושלים וארץ ישראל במכון שכטר למדעי היהדות.