פרשת פנחס, מניחה זרקור אל פני העתיד, על הדור הבא.
משה רבינו פונה אל הקב''ה לבקש את המנהיג הבא שימשיך אותו: ''יפקוד ה'... איש על העדה… ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה'' .
האם משה עצמו חשב על מועמד ראוי להחליפו? המדרש מגלה לנו שכן. "אמר (משה): הגיעה השעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי''. אם כן, כבר בפנייתו משה מתכוון שבניו יירשו את תפקיד המנהיגות ממנו, ירושה מאב לבן.
אבל להפתעתו של משה, לא כך עלה במחשבתו של הקב''ה: ''קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח''.
על פניו, נראה שמועמדותו של יהושע לא עלתה כלל על השולחן. משה רבינו לא חשב על האפשרות הזאת, וניווכח לדעת שגם עם ישראל לא חשב כך. ומדוע?
את יהושע אנו פוגשים לראשונה כ''שר המלחמה'' במלחמת עמלק. יהושע פועל על פי ציווי משה, בוחר את אנשיו ועם ישראל, עם של עבדים, מנצח במלחמתו הראשונה - "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב''.
בפעם הבאה מספרת לנו התורה: ''ומשרתו יהושע בן נון נער, לא ימיש מתוך האוהל''. כאן ניעזר בדברי הרב ד''ר מאיר צבי גרוזמן, המסביר שהביטוי ''נער'' בתנ''ך, המוזכר במספר מקומות, אין פירושו גיל הנערות, אלא זוהי תכונה, תכונה של נאמנות ומסירות.
אם כן, על גבי כישרון המלחמה של יהושע מתווספת התכונה הבולטת של נאמנות.
ואכן אותו המדרש שהזכרנו בהתחלה מסיים כך: ''יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים בבית הוועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות…''.
לעומת זאת ישנו חיסרון אצל יהושע. חיסרון שגורם לעם ישראל להתעלם ממנו ואולי אף לזלזל בו.
אנו עדים לכך בפרשת המרגלים, כאשר יהושע מנסה להשמיע קול אחר כנגד עשרת מוציאי הדיבה ולומר טוב על הארץ המובטחת, העם אינו נשמע לו ומטיח בו זלזול (מסכת סוטה ל''ה.). אז כלב בן יפונה נחלץ לעזרתו עם הקריאה המפורסמת של "עלה נעלה וירשנו אותה''.
פעם נוספת מופיעה בפרשה הבאה, כאשר בני שבט גד ושבט ראובן רוצים להישאר בעבר הירדן המזרחי ולא להיכנס לארץ כנען, הם פונים ''אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה'' . ומשמיטים באופן מכוון את מי שכבר הוכרז בפרשתנו כממשיכו של משה...
מהי התכונה החסרה ביהושע שאף אחד, חוץ מהקב''ה, לא מעלה בדעתו שזה יהיה המנהיג הבא של ישראל?
התכונה החסרה היא חכמה. אכן כך.
דבר זה רמוז בגמרא: ''פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה'' (בבא-בתרא ע''ה.) יחס חכמתו של יהושע לחכמתו של משה, כיחס אור הלבנה לעומת אור החמה.
ומוכח בהמשך הפסוקים אצלנו, לאחר שמשה מקבל את הגזירה שאף אחד מבניו אינו יורש את תפקיד המנהיגות, הוא סומך ידיו על ראש יהושע ''ועשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמתו בעין יפה''. (רש''י, כ''ז, כ''ג).
משה מעניק ליהושע את מה שחסר לו על מנת להצליח בתפקיד ולהתקבל בעיני העם כראוי למנהיגות.
בוודאי שכולנו רוצים מנהיג שניחן גם בחכמה, אבל האם חכמה היא תכונה קריטית שבלעדיה אי-אפשר להנהיג?
כנראה שכך היתה הדעה הרווחת בעם ישראל ולא רק בתקופת המדבר, אלא גם מאות שנים לאחר מכן.
במסכת כתובות (ק''ג:) מתארים את רגעי פטירתו של רבי יהודה הנשיא, וכאשר הוא מכריז מי יירש את תפקיד הנשיאות אחריו, הוא אומר כך: "שמעון בני חכם, גמליאל בני (הבכור) - נשיא".
רבי יהודה הנשיא ידע היטב מה הציפיות של העם, ובכל זאת הנשיא מלמד אותנו שיעור אחרון רגע לפני פטירתו - התכונה החשובה היא הנאמנות. ולכן הבן הבכור, על אף שהוא פחות חכם, ניכרת בו המשכיות הדרך והנאמנות ל''בית אבא'' יותר מכל.
אותה תכונת הנאמנות של יהושע שהפכה אותו לראוי למנהיגות על פי ה'.
ואיפה זה פוגש אותנו כהורים ומחנכים?
לא במקרה ''נערות'' משמעה נאמנות. בגיל ההתבגרות הנער והנערה בוחנים את עצמם כל הזמן, בודקים את הגבולות, את היכולות והרצונות שלהם. ואנו צריכים להיות שמה כדי לתת להם את הכלים והמרחב הפתוח והבטוח לכך. על מנת שיכירו את עצמם ויהיו נאמנים לטוב שבהם, ללב שלהם. והחכמה? הלימודים, הבגרויות והתואר הראשון יגיעו ו''ייקלטו'' היטב רק אם נאפשר להם לרכוש בד בבד את אותה תכונת נאמנות.
בדרך הזו נראה בעינינו איך הנער הופך למנהיג.
הכותב הוא מנהל הפייסבוק של עמותת תימורה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו