ספר הלכתי ראשון מסוגו תחת הכותרת "מכת מדינה", שעוסק בקורונה באור היהדות, יצא לאחרונה מטעם מרכז "תורה ומדינה", ועוסק בסוגיות השונות שעל הפרק בהסתכלות רחבה – בזווית הכלכלית, הבריאותית ועוד.
אחד מהמאמרים בספר, שאותו כתב הרב איתי אליצור, עוסק בנושא שעלה לסדר היום אך הינו שנוי במחלוקת מכיוון שמדובר בסכנת חיים אופציונלית – סוגיית הדבקת העדר על ידי המדינה. חשוב לציין כי בשום שלב לא מדובר על ניסיונות עצמאיים מצד מגזרים כאלו ואחרים לבצע חסינות עדר, אלא בהדבקה מכוונת מטעם המדינה.
"השאלה שבה נבקש למקד עיוננו להלן היא זו: בהנחה שהדבקה המונית מבוקרת של אוכלוסיות בסיכון נמוך תביא לחיסון האוכלוסייה הכללית במדינה, מה שמכונה "חסינות העדר", האם מותר למדינה לנקוט בדרך זו?", כותב הרב אליצור ומחדד: "האם מדינה יהודית רשאית ליזום הדבקה מבוקרת של צעירים בריאים, שאינם מוגדרים כקבוצה בסיכון גבוה".
היתרונות של הדבקה כזו ברורים – הצעירים הבריאים יתחסנו ולא יהוו גורם בהפצת המחלה, מה שיאפשר להחזיר את חיי האזרחים לסדרם ללא חשש מהתפרצות קורונה ותחלואה. לצד היתרונות הברורים ישנו סיכון גבוה – "אין להתעלם מכך שהמחיר עלול להיות שכמה צעירים שיודבקו באופן יזום יגיעו לידי סכנת חיים".
הרב אליצור בוחן במקורות היהודיים האם הדבר מותר. מהתוספתא הוא מביא כי אסור למסור אדם למיתה כדי להציל אחרים, אך מציין כי במקרה זה אין אנו ממיתים אדם בידיים אלא מעודדים אותו להתקהל. כמו כן, "במקרה שלפנינו אין בוחרים אדם מסוים ושולחים אותו למוות. אמנם אנו מסכנים אוכלוסייה מסוימת, אבל אין אנו בוחרים מתוכה את המיועד למות. זאת ועוד, אנו משתדלים ככל האפשר שמי ששייך לקבוצת סיכון לא יתקהל". נקודה נוספת שהינה לדבריו משמעותית לדיון היא שבמקרה הנוכחי אנו כלל לא שולחים אדם למוות אלא למקום סכנה. "אמת, נכון הוא שכאשר שולחים אוכלוסייה שלמה למקום סכנה ישנה סבירות גבוהה שלפחות אחד מהם ימות, אבל עדיין מדובר רק בסבירות ולא בוודאות".
במאמר עונה הרב אליצור באריכות על ההבדלים השונים וקובע שבכל הנוגע לכך שהמדינה שולחת אנשים למות, "בהחלט יש מקום להתיר לנקוט במדיניות המוצעת במאמר הזה, מכיוון שהממשלה לא עושה מעשה בידיים – אין כאן איסור".
"לגבי השאלה אם מותר לסכן חלק מהאוכלוסייה למען אינטרס לאומי, כאן מסתבר שהדבר מותר", כותב הרב אליצור ומביא כדוגמה יציאה למלחמה שבהכרח מובילה לסיכון חיי אדם. "על הטענה הזאת אפשר להשיב ולומר שמלחמה נועדה כדי להשיג אינטרס לאומי, ואילו כאן המטרה היא להציל אנשים פרטיים. ואולם, גם ההצלה כאן היא אינטרס לאומי, כי היא תוציא את המשק מהקיפאון", הוא מציין. בהמשך הוא אף מביא מקורות נוספים שמוכחים לדבריו כי "מותר לקדם צורך לאומי גם אם זה מסכן חלק מהאנשים".
לסיכום, כותב הרב אליצור: "נראה שמותר (ואולי אף רצוי) לנקוט מדיניות המכניסה אנשים בודדים לספק קל של סכנה, כדי למנוע בעתיד סכנה גדולה יותר. וזאת משלשה טעמים: הממשלה אינה עושה מעשה בידיים. מותר להכניס אדם לספק סכנה כדי להציל את הרבים מסכנה ודאית. בהלכות ציבור מותר לעשות מעשים לתועלת הציבור, גם אם הם מסכנים את היחידים".
ראש מחלקת המחקר במרכז "תורה ומדינה", הרב פרופ' נריה גוטל בירך על הדיון בסוגיה הנפיצה. "הסוגיה של הדבקה מכוונת למטרת יצירת הדבקת-עדר, היא סוגיה חשובה שרבים מאיתנו נפגשים איתה בפעם הראשונה. מגפת הקורונה דרשה מאיתנו לבחון מחדש היבטים מוסריים ומעשיים, שבשגרה מתמקדים בחיי הפרט ובשעה זו עוברים למישור הכלל – המדינה".
"מאמרי הספר מעלים שעיון הלכתי מדוקדק עשוי להכריע הלכה שונה למדינה מאשר ליחיד. הספר מחדש שנקודת המבט של מדינה, כגוף שמופקד על כלל התושבים, צריכה לבחון את טובת הרבים, ולעתים לתעדף זאת גם על חשבון טובת היחידים", הוסיף הרב פרופ' גוטל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו